|
|
עמוד:4
של ניסוי הינו בירורה של תופעה תוך יצירת סיטואציות מלאכותיות או לא טבעיות , כלומר : תנאים המנוגדים למהלכו של הטבע . בידודה של תופעה — שכל ניסוי מודרני מושתת עליו — כל ניסיון שהוא להפריד בינה לבין כלל התופעות שהיא שזורה בהן , היה זר בהחלט לרוחו של המדען היווני , וכן היתה זרה לו החזרה על אירוע טבעי תוך כדי שינויי הנסיבות המלוות אותו . הטבע , דוגמת האדם , הוא יחידה שאינה ניתנת לחלוקה — יחידה שאי אפשר לבתר אותה לחלקיה ללא סילוף ועיוות . אריסטו , שפיתח בשיטתיות את מושג התנועה בכל היבטיה , לא לקח בחשבון את השפעת החיכוך והתנגדות הסביבה על גוף נע . להיפך : כל הגורמים הללו היו עבורו חלק בלתי נפרר של תופעת התנועה . משום כך פיתוח נוסחת ה'תנועה המאולצת' שלו הביא לידי היחס הפרופורציונלי הלא נכון בין כוח ומהירות . בעוד שטעויות ומחדלים אחדים של הפיסיקה היוונית הקלאסית כבר עוררו את ביקורתם של חכמי העת העתיקה המאוחרת ובחלקם תוקנו על ידיהם ( כגון יוהאנס פילופונוס , ( רק גלילאי הוא שהגיע למסקנה הנכונה . אחדים ממיוני התנועה של אריסטו , למשל , אפיון נפילתו של גוף בהשפעת משקלו בשאיפתו אל מקומו 'הטבעי' בכדור הארץ , ניתן לבאר במותנים על ידי הקונצפציה היוונית של אחדות האדם והטבע י גם הטבע , דוגמת האדם , שואף למטרה מסוימת , וסוף מעשיו במחשבה תחילה . בדרך כלל היה לטליאולוגיה חלק חשוב בביאורן של תופעות פיסיקאליות רבות . אחד מהישגיו הנכבדים ביותר של אריסטו היתה האנליזה הנוקבת של מושגי היסוד של המרחב והזמן , לרבות הכרתו הברורה בחד צדדיותו של מהלך הזמן . היתה זאת הקדמה רצינית של מושג האנטרופיה שהבשיל רק במאה התשע עשרה , אחד מפרקיה המזהירים של החשיבה היוונית בעת העתיקה ופיתוחה המתוחכם על ידי כמה מפרשני אריסטו הניאו אפלטוניים . כהקשר זה כדאי לציין שחוקרי הטבע של יוון שמו את הדגש על ההבנה כיצד פועל הטבע , ולא על יישום התוצאות לגבי חיזוי האירועים . עמדה זו נבעה גם מתפיסת הממשות של היוונים , והדיכוטומיה החדה בין שמים וארץ הצמודה לה . כל אירועי השמים ותנועותיהם המחזוריות ניתנים לחיזוי מדויק , בעוד אשר בתחום הארצי שמתחת לירח שוררת אי ודאות , ובפרט בכל הנוגע לגורל האדם . תולדות האסטרונומיה היוונית , החל מתקופת החכמים הקדם סוקראטיים ועד להיפארכוס ותלמי , היא איור מרשים נוסף של כושר
|
|