|
|
עמוד:21
ושנויות במחלוקת , אבל בסיס הדיון יהיה נהיר יותר כשהמכנה המשותף המוסכם יובחן מן הנושא העיקרי השנוי במחלוקת . עיקר חידושו של הספר בהבחנה החדה שהוא יוצר בין שתי קומות של תורת ישראל : הקומה הבסיסית , הכלל אנושית , המשותפת לעם ישראל ולעולם כולו , וממילא יכולה להיות בגדר תשתית ערכית ומוסרית לחוק ולמוסר של מדינת ישראל ; והקומה העליונה , הייחודית לעם ישראל , מערכת תרי"ג המצוות , שמשמעותה קבלת עול והסכמה לבוא בברית עם ה' א לוהי ישראל . קומה שאינה נדרשת כלל מאומות העולם . החידוש ההיסטורי חברתי שנתחדש בעם ישראל בדורות האחרונים הוא שחלק גדול ממנו אינו חש שייכות להיבט זה של תורת ישראל במובנו העמוק והמהותי , ומשום כך לרבים התורה ומצוותיה מקובלות כמקור לערכים אוניברסליים מחייבים — או אפילו כמקור לתרבות יהודית במובן של סממנים תרבותיים המייחדים את ישראל בין העמים כדוגמת ייחוד השפה העברית ומנהגי החגים והעדות — אך הם אינם מקבלים את התורה כמקור מחייב של מצוות , ובודאי לא כגורם המצדיק פגיעה בזכויות היסוד של החירות , השוויון וכבוד האדם . ההבחנה החדה בין שתי הקומות הללו יש בה פנים שוחקות ופנים עצבות . הפנים השוחקות — בהכרה שיכולה להיות הסכמה רחבה בחברה הישראלית , בין יהודים ושאינם יהודים , דתיים וחילונים , שמרנים ומחדשים , על מערכת בסיסית של זכויות אדם המשותפת לכלל אזרחי המדינה . זו יכולה להיות מצע לחקיקה ולמשפט וכן לערכי תרבות ומוסר מוסכמים ומשותפים . מערכת זו יכולה להתבסס בד בבד הן על מקורות יהודיים מסורתיים והן על ההגות ההומניסטית והליברלית , השלטת כיום בחברת המדינות הדמוקרטיות הנאורות שמדינת ישראל משתייכת אליהן . הפנים העצבות הן שהסכמות אלה נוגעות רק לחלק של " המוסר הטבעי , " האוניברסלי , של התורה . במובן זה הן יכולות להתאים גם לכל חברה מודרנית , מתוקנת , והן מתייחסות אל המיעוטים ואל האוכלוסייה היהודית באופן שווה . הן אמנם מבוססות על מקורות יהודיים ועבריים , אך אין בהן כדי להציע ביטוי ממשי להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית , ובוודאי שאין בהן שום ביטוי ממשי לתקוות הדורות לכונן בארץ ישראל את " ממלכת כוהנים וגוי קדוש , " שהיא תכלית קיומו של עם ישראל וישיבתו בארצו על פי מסורת ישראל שמן המקרא ובמשך כל דורות הגלות . לפיכך לא ייתכן שהציבור המסורתי , הדתי
|
|