|
|
עמוד:230
השאלה היא כיצד להעריך את המציאות ההיסטורית על רקע האידאות של ספר בראשית , ומה המשמעות המעשית הנגזרת מהערכה זו . לפיכך על פי גישה אחרת , סיעה גדולה של חכמי ישראל , מימי התלמוד ועד ימינו , סבורה שעמי העולם כשלו באתגר האנושיות באופן מחפיר , ולכן אינם ראויים להערכה ולכבוד האנושי המגיע על פי תורה למי שיש בו צלם אלוהים . היסטוריה של אלפי שנות רדיפות יהודים מצד אחד ותרבות של עבודה זרה שפלה וגסה מן הצד האחר הביאו לידי גיבושן של דעות הגורסות ש"אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" במשמעות הרחבה , כיוון שאין בידם לא מצוות ולא תרבות אנושית , וגם מה שנראה כתרבות מהוגנת אינו אלא קליפה דקה של צביעות המכסה על לבה מפעפעת של ברבריות ושנאה העלולות להתפרץ בכל רגע ולהחריב את העולם . להוותנו , בכל הדורות סיפקו אומות העולם הצדקה לאיבה ולאכזבה שכזאת מצד עם ישראל , אף שבכל הדורות היו גם יחידים וקיבוצים שיצאו מן הכלל ונחשבו "חסידי אומות העולם . " האכזבה בניגוד למחשבה שהיחס השלילי כלפי הגויים המצוי במקורותינו מקורו בהפליה גזענית , מתברר שבמקורות התלמודיים והרבניים התלויים בהם הגורם העיקרי לעוינות החמורה של עם ישראל כלפי אומות העולם הוא האכזבה מהתנהגותם ואי עמידתם בסטנדרטים המתבקשים מראיית האדם כצלם אלוהים . אב הטיפוס ליחסי ישראל והעמים מונח בסיפור ראשיתו של העם , בגלות מצרים . מה שהחל בקרבה גדולה בימי יוסף ואחיו הסתיים בשעבוד מר ומשפיל . דגם דומה חוזר על עצמו בתקופות שונות ובדורות שונים . בימי חז"ל היו אלה שלוש הממלכות הגדולות שבסביבתם . מלכות פרס זכורה לטוב בשל הכרזת כורש ותמיכתה בשיבת ציון ובכינונו של בית המקדש השני , וקשרים חיוביים התרקמו במשך הדורות עד ימי האמוראים בבבל . על הרקע הזה בולטת האכזבה הגוברת בתקופת התלמוד מעליית כוחם של כוהני הדת המזדאית , החברים , וגזרות הדת האכזריות שלהם . 268 ראו בספרו של ישעיהו גפני , יהודי בבל בתקופת התלמוד : חיי החברה והרוח ( גפני , , 1990 עמ' . ( 154-149
|
|