|
|
עמוד:15
השושנה , השושנה הלבנה ושושנת המוות של ג'יי דה פיאו רבקה רז . נין יורק יום אחד 1958-ב לקחה ציירת בד צעירה ^ 7 ווס גדול , גירדה מעליו שאריות של הר וציירה את מאבקו של יעקב במלאך . כעבור זמן גירדה מהבד את יעקב ואת המלאך והתחילה ציור חדש . שמה היה גייי דה פיאו , והיא הייתה אז בת , 29 מוכשרת , נאה , אינטליגנטית , בוהמיאנית , פופולרית ואמנית מבטיחה . היא התחילה להעמיס על הבד שכבות של צבע לבן ואפור , תלמים-תלמים שנבעו כולם מנקודה אחת במרכז . התוצאה לא השביעה את רצונה . שוב היא גירדה את הצבע עד הבד , ושוב העמיסה צבע , גירדה והעמיסה . יום-יום עמלה למשוח צבע על הצבע הקודם , לגרד ולהעמיס צבע חדש . היא הסתגרה בסטודיו , ובמשך שמונה שנים לא עשתה דבר מלבד לעמול על הציור האחד הזה שבהתמדה התקרב לדרגת פיסול , כשהיא מתקיימת על ברנדי וסיגריות . היא קראה לציור "השושנה" אף שהציור לא דמה כלל לשושנה . הציור עבר משלב ארכאי-כאוטי לשלב גיאומטרי , לשלב בארוקי ואיים לצאת מכלל שליטה עד שדה פיאו הצליחה להחזיר את השושנה "למוטב . " "השושנה" המשיכה להשתנות בהתאם לדמיונה הפורה של היוצרת , שכבות הצבע הלכו ודמו לשכבות גיאולוגיות בראשיתיות , ומשקלן התקרב לטונה . "נישואים בין ציור לפיסול , " אמרה דה פיאו , והעמיסה עוד ועוד צבע . הציור והאובססיה של דה פיאו הפכו לאגדה . את יכולה לראות אותה : ידית מוכתמת של מכחול גדול בין שיניה , כהרגלה , עיניה זורחות באש זרה , אולי מחוסר שינה , אולי מעודף משקה ואולי מעשן סיגריות . מבטה נעוץ לפניה , מתרחקת מן הבד , עומדת ללא נוע , מכונסת כל כולה בציור , נשאבת אל תוך לבו המקרין אלומות אור לעבר כל 360 המעלות , אלומות בוהקות , מסנוורות , מתפרצות , השוטפות שכבות גיאולוגיות , תלמי סלעים , אולי רכסי הרים המתפרשים בנוף בראשיתי , במנדלה קוסמית . פתאום היא מסתובבת לאחור בתנועה חדה , הפעם המכחול בידה , משקיעה אותו בקופסת צבע , חופנת שכבה עבה של אפור , מערבבת בו משיחה דקה של שחור , של לבן , רואה את האפור , השחור והלבן מסתלסלים זה בזה , ושנייה לפני שיתמזגו ויהיו לגוון אחד , מדביקה בתנועה זריזה , מנוסה , את העיסה שעל המשטח מקבלת צורת אבן . היא מניחה אבן על אבן , משפרת את שיווי המשקל הרוטט בין דחיסות האבן ושקיפות האור . היא מחכה שהאור יחדור מבעד לאבן , שהאבן תעביר את האור . אגלי זיעה מצטברים על מצחה , מבצבצים על שפתה העליונה אף שהטמפרטורה בחוץ צנחה אותו בוקר , והקירות הדיפו ריח חריף של צבע ושל קור . היא אלנה מרגישה בכלום , בוודאי לא בקור , רק התרגשות עצומה שבה משתתף כל איבר ואיבר בגופה , שבה הגוף הופך לרוח , הרוח הופכת לחומר , והחומר הופך לאור . עיניה נעוצות בלב הנביעה , ידיה נשלחות כמו מאליהן אל בקבוק הברנדי העומד בקצהו המרוחק של שולחן העבודה , מקרבות אותו אל שפתיה , מגביהות אותו וממתינות למשקה שיחלחל מטה ויצית את הגוף , ושוב מחזירות אותו אל הקצה המרוחק של שולחן העבודה . היא עומדת ללא ניע כמכושפת , נסחפת אל לב השושנה , נשאבת אל מעמקיה , אל הנקבה שמתוכה מגיח , מגיה האור . את מביטה בפניה ורואה רק את המאמץ העילאי לגעת בבלתי-נראה שבו משתתף הגוף כולו כדי להעניק לו צורה ולהביאו אל הנראה . האור המגיה מן המרכז שוטף אותה , עובר דרכה , היא כולה הופכת לשקופה . פתאום היא מתחלחלת , כמו נעורה מתוך תרדמה עמוקה , סוקרת את הנראה כאורחת מעולם אחר , מעוותת פניה , לא מרוצה , עדיין לא , ובמרץ שבה לגרד את הצבע , בקדחתנות מעמיסה צבע חדש שיהיה בו , כן , יהיה בו הכוח להזרים את האור . את חשה סימני טרגדיה מתקרבת . רואה אותה בסוף היום כשהעייפות משתלטת עליה , ואולי למחרת , כשצלנת הבוקר פוקחת את עיניה , ומבטה מנסה להתאקלם , נתקל במציאות בממדיה היומיומיים . היא מתעוררת אל חיוורון הבוקר בפיקחון מלא היודע את הממדים האמיתיים של האומללות , זו הנובעת מן ההכרה האולטימטיבית , הערומה מכל אשליות , בגבולות הצרים של היכולת , של המאמץ להגיע he Rose , 1961 jay DeFeo and 7 Photo : Marty Sacco / San Francisco Examiner
|
|