|
|
עמוד:11
מבוא משנחתמו כתבי הקודש עמדה בשירה העברית אסכולה חרשה . מעיקרי תכונותיה של אסכולה זו , שהיא באה לפייט מעשים הכתובים במקרא . ונוהגת אסכולה חדשה זו לא לחזור ולספר את המעשים במפורש לפרטיהם אלא בקיצור וברמז , ולשם כך היא משתמשת במליצות ובלשונות של הסיפורים הכתובים במקרא . ועוד נוהגים בעלי האסכולה החדשה הזאת להוסיף בסיפור ולמלא בו מילואי דברים ופרטים על פי מה שידע המשורר מקבלה שבעל פה , ראשיתה של אסכולה זו כבר היא מחודשת במקרא גופו . על פיה כתובים מזמורי עח , קר , קה וקו שבתהלים , אלה המזמורים המדברים בבריאת העולם ובתולדותיה של האומה הישראלית , ומפייטים את המסופר בתורה ובספרי הנביאים . באלה המזמורים כבר אתה מוצא את התכונות והסימנים של האסכולה החדשה . לפי שיטה זו כתב אחר כר בן סירא את ספרו , ובו נתחזקה האסכולה הזאת ועמדה על בסיסה , מעט בפרקי המשלים ויותר בפרקי השיר , ובייחוד בפרשה הארוכה הקרויה 'שבח אבות עולם . ' מן הימים שלאחר ספר בן סירא , מתקופת המשנה והתלמוד , לא הגיע לידנו ספר שירים שלם , אבל הגיעו פרקי שיר , אלה פיוטי מלכיות , זכרונות ושופרות , הכלולים בתפילת העמידה של מוסף לראש השנה , כמה סליחות וקינות וקטעי שירים המובאים בתלמוד . רק מעטים מן השירים הללו ידוע מי חיברם , רובם אין מחבריהם ידועים , ומקצתם שמות מחבריהם מוטלים בספק . יש מן השירים הללו שהחזונות האנושיים הכלליים של הנביאים נחזים בהם , החזונות של פרישה מעבורת האלילים ושל התפשטות מלכות שמים , אבל רוב השירים כבר נראית בהם רוחה של התקופה החדשה , שאין בה נבואה ואין מורה שליח מרום להראות לעם דרכו , אלא הבריות עומדים לברם , ואין להם להישען בענייני עבודת האלוהים אלא על עצמם ואל בינתם . מתוך מסיבות אלו עמדו המשוררים לחבר סליחות ווידויים , שבהם האדם מוכיח לעצמו ומשדל את נפשו ומייסדה להטותה אל דרך הטוב . בימיה של אותה אסכולת שיר נפלה בישראל הצרה הגדולה - זה חורבן הבית וביטול השלטון מישראל . פורענות זו עשתה רושם חודר בטבעה של השירה העברית והסיעה אותה מהילוכה הרגיל . בשירת המקרא היתה רחבות הרעת , שהרחיבו הנביאים לבם לבקש ולקוות לביטול האלילים מן העולם , ולצפות שתתפשט מלכות שדי על כל הבריות ולחנן על כל העולם שיגיע לטובה העתידה לו . אותה רחבות הדעת הוצרה מעתה . גויי הארצות יצאו מן האלילות , ובלבם אמונה ששנאת ישראל בלולה בה . והשירה העברית שהגיעה לימים של דכדוך מכוח שני המאורעות הללו , שוב לא נכנס בלבה הייחול לטוב העולם ושלומו ; לבה ועיניה ניתנו מעתה
|
|