|
|
עמוד:10
מחזוריים עיקריים , חתונה ושמחת תורה . מקצת הטקסים הכרוכים באירועים אלו היו מלווים בתהלוכות רחוב ססגוניות , בהשפעת האופי הפרפורמטיבי של התהלוכות בתרבות ההינדית . מנשות קוצ'ין , שמקומן המסורתי מובנה מדורי דורות , אנו עוברים לדמות נשית מודרנית הניצבת בתפר ובשבר שבין העולמות . גילה פלם , מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל של הספרייה הלאומית , עוסקת במאמרה "הפיוט ביצירתה של ברכה צפירה : ממסורת יהודי תימן" במקומו של הפיוט ביצירתה המוזיקלית של היוצרת והזמרת המחוננת ברכה צפירה . צפירה מתוארת כמי שיצרה רפרטואר יהודי ישראלי אשר מצד אחד תאם את האידיאולוגיה ואת העשייה של המוזיקולוגים שקדמו לה , בעיקר אברהם צבי אידלסון ויואל אנגל ; ומצד אחר שיקף את הניסיון לאחד את המסורתי והחדש . היא הוציאה את החומר מהקשרו - מהתפילה , מרצף שירת בית הכנסת , מאירועי המוזיקה המסורתיים - והעבירה אותו לאולם הקונצרטים . מוזיקה זו התקבלה על האוזן הישראלית והיא חלק מהתרבות המוזיקלית בישראל עד היום הזה . הדיון של פלם תורם להארת תפיסת ה"מזרח" מן הבחינה המוזיקלית בימים שלפני קום המדינה . הוא מדגיש את מקומה של צפירה בצומת זה ואת חלקה הלא מתועד דיו בתשתית המוזיקה הישראלית החדשה שהניחו המוזיקאים והמוזיקולוגים בימי היישוב . חן ברם , אנתרופולוג , מפגיש במאמרו "זהות תרבותית ויצירה בין תרבותית בקרב יהודי קווקז" בין מסורת הפיוט של יהודי הקווקז - שלכאורה היא מסורת ליטורגית המבטאת את התרבות היהודית ה"פנימית" - ובין מסורת ריקודי הקווקז , שהיא כביכול חיצונית וכללית . הוא מציג את הריקוד הקווקזי , אמנות ייצוגית המשלבת את מגוון המסורות של עמי הקווקז מתוך הדגשת האתוס המשותף להן , ובתוך כך הוא מצביע על תופעה מרתקת : ביצוע מוזיקה כלית היה משלח יד יהודי מובהק , והיהודים שימשו מתכללים ( אינטגרטורים ) של המסורות השונות . הם החדירו אל המוזיקה יסודות מעולמם המוזיקלי , אם מן המסורת העממית היהודית ואם ממסורת הפיוט . ברם מעמיד בספק את הדיכוטומיות לאומי / זר ופנימי / חיצוני ( ואף גברי / נשי ) בתרבותם של יהודי קווקז ודן בתרומתה האפשרית של תרבות זו לתרבות הכללית בישראל . מאמרה של הבלשנית צביה ולדן , "חינוך ומוזיקה בלב מקבל בבית ספר 'אחווה : ' הגירה ושירה בקהילת העבריים בדימונה , " חותם את השער השני . הוא דן בקהילת זהות עכשווית , לכאורה זרה למרחב הישראלי ולהיסטוריה היהודית . בני הקהילה רואים בעצמם צאצאים לעם היהודי עוד מימי בית ראשון . ב , 1966 בעקבות התגלות שחווה אחד ממנהיגיהם , הם יצאו ממקום מושבם בליבריה ובאו לארץ . ולדן בוחנת את חיי בית הספר של קהילת העבריים בדימונה , ומציבה במרכז תיאורה את הלשון . מדובר לדעתה במוסד רב לשוני , שמלבד שתי השפות הנלמדות ומרובדות בו , עברית ואנגלית , מדבר בשפות השירה והניגון , הריקוד והציור . מוזיקת הנשמה מוצגת כמרחב האמתי שבו מתרחשת חוויית החיים בבית הספר , והתפילה מוצגת כמרכזית בעולמו - סוג של פיוט ורכיב מרכזי של זהות . המאמר בוחן את מאבקה של קהילת זהות חדשה להיקלט בארץ ולזכות בהכרה מוסדית ומדינית . כמו כן , במהלך כפול עומדת לדיון דמותו הייחודית של המנהל ישראל חן , מחנך בעל רקע מורכב של הגירה מתימן .
|
|