|
|
עמוד:9
והמפורסמת שבמקהלות היתה מקהלת המפטירים של אדירנה ( בעבר אדריאנופול . ( סרוסי דן במפטירים של אדירנה במאמר מקיף ועשיר בפרטים . הוא סוקר את אוסף המפטירים ומוביל אותנו במסע מרתק לאורך המורשת המוזיקלית הזאת עד לימינו אנו . אמנון שילוח , חוקר המוזיקה של האסלאם ומתעד המורשת המוזיקלית של יהודי בבל , חושף במאמרו "ממשיכי דרכו היצירתית של המשורר מוזיקאי ר' ישראל נג'ארה : הדים מפנקסו של חזן דמשקאי" את התופעה המרתקת של פנקסי חזנים . מדובר בפנקס קטן שהחזן נשא באמתחתו ובו העלה על הכתב רעיון או ביטוי מסוים ששמע או שעלה בראשו ברגעי השראה , או פיוט משלו , או לחלופין פזמונים משל אחרים שזכו להצלחה ונמצאו ראויים להשתלב ברפרטואר השירי שלו . שילוח מספר על פנקסו של חזן בית הכנסת "שבת אחים" בדמשק , ר' יהודה כהן , ומדגים בעזרתו את השפעתו הגדולה של ר' ישראל נג'ארה על יצירתם של משוררי כל הדורות , מימיו ועד לימינו אנו . למאמרו של שילוח גם היבט אישי משפחתי : ר' יהודה כהן היה דודו , אח אמו , והדבר חושף את המורכבות הכרוכה בעדות עצמית ובתיעוד מתבונן בתרבות הישראלית . השער השני עוסק בקהילות במובן הרחב של המילה , הכולל את המושגים "קהילות טקסטואליות" ו"קהילות זיכרון . " את השער פותח מאמרו המלומד של אלמוג בהר , משורר , סופר ומבקר ספרות , חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע . המאמר , "מיהודה הלוי ליהודה בררל : ^ אלה מסעי רי יה 1 דד , הלר והקשר שבין הספרות המזרחית בישראל ובין מסורות הפיוט והמקאמה בעברית בעולם הערבי , " עוסק ביצירתו של הסופר יהודה בורלא , ( 1969-1886 ) שנולד בעיר העתיקה בירושלים למשפחה ספרדית שמוצאה מאיזמיר . בורלא משמש לבהר אבן בוחן לבירור הקשר בין הספרות העברית שנכתבה בארצות המזרח , על פי מסורות הפיוט והמקאמה , לאורך יותר מאלף שנים , לבין הספרות המזרחית שנכתבה בישראל במאה השנים האחרונות . לשם כך הוא גם מצליב בין שתי סוגות ספרותיות מרכזיות : הפיוט ושירת החול שהתקיימה במקביל לו מזה , והמקאמה , הפרוזה המחורזת , מזה . מול שתיהן הוא מעמיד שאלות הנוגעות לשירה , לפרוזה , לסיפור הקצר ולרומן בספרות המזרחית . מאמרו של בהר מציע רקונסטרוקציה של מהלך המתקיים בין שתי קהילות זיכרון - בין יהודה הלוי הנטוע בספרד המוסלמית ובין יהודה בורלא הנטוע בירושלים - ובתנועה מארץ ישראל העות'מאנית מנדטורית לימי המדינה , המאופיינים בדחיקת המזרחיות . לעומת זאת , מאמרה המלומד והעשיר של הסופרת והחוקרת אופירה גמליאל , '" והנשים משוררות כמנהגם : ' שירי חתונה של יהודי קרלה , " מציע רקונסטרוקציה של קהילת הנשים של יהודי קךלה ( קוצ'ין . ( זהו מחקר חלוצי החושף מאפיינים מרתקים של תרבות עומק יהודית נשית הנטועה בהינדואיזם . יהודי קרלה חיו בקהילות קטנות בחוף מלבאר ( קרלה המודרנית ) כאלף שנה עד לעלייתם לארץ באמצע המאה ה , 20 והם שימרו מסורת יהודית על פי ההלכה , למדו עברית וגיבשו מנהגים מקומיים ייחודיים . הקורפוס הספרותי שלהם נחלק לשניים : ספרות עברית וספרות במליאלם , שפתם של תושבי קרלה . קורפוס הפיוט העברי היה שייך לאנשי הקהילה , ואילו קורפוס שירי המליאלם היה שייך לנשות הקהילה ונמסר מאם לבת במחברות . שירים אלו בוצעו בשני אירועים
|
|