|
|
עמוד:13
הפיאודלי , n , tallage כלומר , המלך היה יכול להשית עליהם מיסוי שרירותי כאוות נפשו . קווי הדמיון הללו יכולים לרמז כי יהודי אנגליה , כמו מרבית תושבי הערים , השתמשו לצורך כתבי הזכויות בדגם של כתבי הזכויות המלכותיים לערים , שכבר התמסד . למעשה , כתבי הזכויות להגנתם של היהודים והעירונים באנגליה לא היו אלא המשך של מנהג קרולינגי משכבר הימים , שעל פיו הוענקה הגנה למיגוון רחב של קבוצות מועדפות בתוך הממלכה באמצעות כתב זכויות מלכותי . גילדות מסחר , התאגדויות אזרחיות , מנזרים , בישופויות ויהודים ; כל אלה נהנו מכתבי זכויות מסוג זה . חוקרי תולדות המשפט מיבשת אירופה מורגלים לקרוא לזכויות היתר שהוענקו בכתבי הזכויות הללו "חסינויות . " היסטוריונים אנגלים נזקקו ליותר זמן כדי להכיר בהם בתור שכאלה . אלא שלהכרת טיבם ומקורם של כתבי הזכויות ממין זה חשיבות יתרה לצורך הבנת השתלשלות האירועים שהביאו לשינוי במעמדם החוקי של יהודי אנגליה בתקופה המכריעה שבין 1180 ל 1220 לערך , ולפיכך עומד אני על כך כאן . למן התקופה הקרולינגית ועד אמצע המאה הי"ב הגדירו כתבי זכויות להגנה מלכותית מיהו החיוני לשלומו של המלך ובמובן זה הבטיחו את חירותו . היתה זו כמובן הגדרה אופרטיבית של החירות בעולם הקרולינגי והבתר קרולינגי , קביעה בדבר חיוניותו של אדם לשלום המלך ויכולתו לפנות בשל כך ישירות אל המלך או לסוכניו לשם הגנת זכויותיו כאדם חופשי . וכך בדיוק עשו יהודי אנגליה בימי הביניים והמשיכו לעשות עד : 1290 הם פנו , בלית ברירה , אל המלך עצמו ישירות להגנת זכויותיהם , כאשר אלה הועמדו בסכנה . במשך חמישים השנים שסביב שנת 1200 הוגדר מושג החירות באנגליה מחדש . כתוצאה מהרחבת השיפוט המלכותי , ובמיוחד לאור חשיבותו העולה של הצו המלכותי בדבר נישול חריג , איבדה החירות האישית את משמעותה הקרולינגית בסביבות , 1225 ובמקום זאת באה לציין את זכותו של הפרט לתבוע בבתי המשפט המלכותיים הרגילים , העושים שימוש בהליכים חוקיים "אחידים" לכל האנשים החופשיים . אם אדם רשאי להביא תביעה כזאת בפני בתי המשפט המלכותיים הרגילים , משמע כי הוא חופשי . אם אדם אינו יכול להגיש תביעה כזאת , משמע שאינו חופשי . הגדרה זו היתה די טובה לצורך הבחנה בין האיכרים החופשיים והבלתי חופשיים , למרות שהיתה מעין מעגל קסמים , משום שלעיתים מזומנות דווקא הזכות לתבוע בבית משפט היתה הסוגיה שעוררה מלכתחילה את שאלת 10 על תהליך זה כפי שהשפיע על הצמיתים , ראה PR . Hyams , Kings , Lords , and Peasants 3 , 1 Medieval England : The Common Law of Villeinage in the Twelfth and Thirteenth Centuries , Oxford 1980 , esp . pp . 221-265
|
|