|
|
עמוד:19
כברית המועצות . לעומת זאת , הקיום היהודי בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר ובארצות העולם השלישי של אסיה ואפריקה - ומעת לעת גם אמריקה הלטינית - נתפס כרעוע וכצפוי בכל רגע ל"סוף , " העלול ללבוש אופי של "חורבן . " התפיסה של גלות החייבת להגיע אלי סוף - חורבן או גאולה - הוחלה באורח כוללני גם על ארצות שבהן לא ידעו היהודים בעבר גירוש המוני או השמדה , וכוונתי בראש ובראשונה לארצות האיסלאם . בכמה מן הארצות הללו השתרע הקיום היהודי למן תקופת גלות בית ראשון ועד לשנות החמישים של המאה שלנו . החלתו של המודל ההיסטוריוגרפי הציוני על קהילות יהודיות אלה התאפשרה בעיקר מרגע שהסכסוך על ארץ ישראל הפך לסכסוך בין הציונות ובין חלקים גדולים של העולם הערבי שכתוצאה ממנו מצאו עצמם יהודי ערב ב"מצב יהודי אירופי , " דהיינו , סכנת דחיקה , דיכוי ונישול על ידי רוב לאומי עויין . ואכן , יש עבודות היסטוריות למכביר המנסות להחיל עולם מושגים שהוא אירופי-יהודי במקורו על התפתחויות ביחסים בין יהודים לערבים בארצות ערב . למרבה האירוניה , הציונות - שבעיני עצמה היא מייצגת , כאמור , את הגאולה - היתה כאן אחד המחוללים הראשיים , אם לא הראשי שבהם , של משבר הקיום היהודי בארצות ערב . הצגה ביקורתית קצרצרה זו של ההיסטוריוגרפיה הציונית היא הקדמה הכרחית לדיון שלפנינו , שכן היא מאלצת אותנו לחשוב על האפשרות של קיום יהודי בארצות ערב , דהיינו , להתנתק מחשיבה בנוסח "סוף ידוע מראש , " חשיבה הפוגעת בעצם האפשרות של ניתוח היסטורי . מנקודת התצפית של חברה ישראלית עצמאית הרואה עצמה כחלק מן "העולם המערבי , " והנתונה מזה עשרות שנים בעימות צבאי עם חלק מארצות ערב , חיים קהילתיים יהודיים בארץ ערבית נתפסים בוודאי בעיני רבים כדבר בלתי אפשרי , כרעיון הלוקה בסתירה פנימית . חיים אלה "חייבים היו" להגיע אל קצם , מרגע שהוצגה אלטרנטיבה קוסמת יותר , הלא היא האלטרנטיבה הציונית . ראייה זו מושפעת ללא ספק גם מן הפיתוחים האידיאולוגיים שהתלוו לסכסוך הציוני-ערבי , אשר נשענו , בצד היהודי , על משקעים עמוקים מן ההיסטוריה של
|
|