|
|
עמוד:337
ריבודית של המדינה , אף אם איישה את השכבות הנמוכות במנגנון הציבורי המתרחב . המאגרים החדשים ובניהם — דווקא משום שלא היו מגובשים ברמה התת מוסדית —היו נוחים לגיוס על ידי המדינה ובמרוצת הזמן אף סייעו לחיזוק האוטונומיה של המדינה כמשקל נגד לשכבות הוותיקות . תביעותיהם , כגון במהומות ואדי סאליב , אך בעיקר בפעולות הפנתרים השחורים , נוצלו כדי לבנות לגיטימציה לשיח על "בעיות סוציאליות" ולמיסוד העוני , אשר שימשו במידה מסויימת לריסון שכר וטובות הנאה , בדומה ל"צרכי הבטחון" שנתגבשו בערך באותה התקופה בשיח הציבורי . האמירה של משה דיין לפיה ב"מצב הבטחוני" הנתון אי אפשר לשאת "שני דגלים , " שיקפה הבניית מציאות של "שני דגלים" מתחרים זה בזה —הדגל החברתי מול הדגל הבטחוני —ותביעת ריסון כלפי הכל —מעמדות נמוכים , אך גם בינוניים . ככל שנוצרו קטיגוריות חברתיות נוספות , ואחרות רכשו עוצמה , הלכה ונחלשה הזדקקות המדינה לקומפלקס המפלגתי הסתדרותי . זאת לא משום שהמדינה לא חפצה יותר בסיוע המפלגה , אלא משום שהמפלגה עצמה , מפא"י , הלכה ואיבדה מיכולתה לגייס תמיכה באוכלוסיה או לפקח עליה . אדרבא , הקירבה היתרה בין המדינה והמפלגה נראתה יותר ויותר כנטל פוליטי וסמלי על המדינה . הסימביוזה בין המדינה למפלגה החלה להתפוגג , ובהקשר של "פרשת לבון" וספיחיה בשנים 1960-61 כבר נמתחה עליה ביקורת נוקבת מצדדים שונים . על רקע זה יש להבין את הנסיונות של מפא"י להרחיק את בן גוריון ותומכיו ממוקדי השלטון , אף כי שני הצדדים במחלוקת דיברו בשם העקרונות המדינתיים , או ה"ממלכתיים . " הדור הישן במפלגה לא רצה לאבד עמדות שליטה בדרך ל"ממלכתיות" וביקש , לסלק או לפחות להחליש , את בן גוריון ו"צעיריו" ( דיין ופרס , ( ולהביא לרסטורציה של שלטון המפלגה והפרימאט שלה הן כלפי חוץ ( המדינה ) והן כלפי פנים ( ההסתדרות , ( דבר שעלה בידיו בסופו של דבר , לפחות לזמן 6 מה . בשנות השישים אמנם נראה היה כי הדמוקרטיה הפורמאלית כישראל הולכת ומתבססת , תוך הגברת חופש הביטוי וזכויות האזרח , אולם מעבר לכך לא נראה היה כי ניתן להחליף את השלטון הקיים , הן בשל המבנה הסוציופוליטי של המערכת והן בשל ההגמוניה התרבותית של האליטה ( שפירא , . ( 1978 הסימביוזה בין המדינה למפא"י לא היתה שונה כל כך מזו שהתקיימה בשעתו בין המדינה בדרך לבין מפא"י . ב , 1977 בסיוע המעמד הבינוני החדש , שבחלקו נטש את מפא"י בבקשו אוטונומיה משלו , הוקמה בחופזה מפלגה חדשה — "התנועה הדמוקרטית לשינוי . " שינוי קמה על חורבות תנועות המחאה שבאו בעקבות מלחמת , 1973 ותוך כדי הבשלת התהליכים שהחלו עם תום מלחמת . 1967 לאחר הבחירות באותה שנה הורכבה לראשונה ממשלת קואליציה ללא מפא"י בראשה , כאשר בראש ההנהגה החדשה התייצבה מפלגת חרות ( בצירוף הליברלים , ה"ליכוד , ( " יריבתה ההיסטורית של מפא"י . חילופי שלטון אלה רופפו ביותר את הזיקה בין המדינה למפלגה . אץ ספק שניתוק זה החליש לא רק את הקומפלקס המפא"יי אלא גם את המדינה עצמה . הליכוד לא הצליח ביותר בעשור הראשון לשלטונו למסד מערכת יחסי גומלין תקינה בינו לבין המדינה . המדינה , לעומת זאת , הצליחה לגייס לטובתה חלק מכושר החדירה של הליכוד אל השכבות שהיו מנוכרות ממנה . בעיקר אמור הדבר בדור השני והשלישי של המהגרים המזרחים משנות החמישים . גם מלחמת 1973 וגם מלחמת 1982 ( לבנון ) פגעו קשות בדימויי היעילות של המדינה , דבר שגרר ירידה בעוצמתה וכמידת מה גם בלגיטימיות שלה . אך ירידה זו בעוצמת המדינה לא הביאה לצמיחת מפלגה או שכבה הגמונית חדשה , או כל גורם אפקטיבי
|
|