|
|
עמוד:240
סגורים" . ( 1991 ) המדיניות החברתית הנגזרת מרוב המחקרים המתמקדים בנשים המוכות גורסת פתיחת מקלטים והענקת שירותים אחרים לנשים מוכות . שטיינר ואפשטיין ומרדר קוראות במפורש לטיפול קבוצתי במקום טיפול פרטני ; ושטיינר מצביעה על שורה ארוכה של שינויים במדיניות , כולל חקיקה חדשה . ניתן לומר כי הנושא של נשים מוכות הוא "סיפור הצלחה : " אנשי רווחה מצביעים עליו כעל דוגמה של בעיה חברתית שהובאה לתודעת הציבור "מלמטה" וזכתה לתמיכת הממסד . פמיניסטיות מצביעות אף הן על "נשים מוכות" כעל יוזמה פמיניסטית שהוכתרה בהצלחה ; ואולם הספקניות שבינינו מוסיפות כי היוזמה הצליחה כיון שעם הזמן היא נתפסה כשירות רווחה —ובתור שכזה הפסיקה לאיים על הסדר הקיים . מה לא השתנה ? ראשית , ובניגוד לכוונת המייסדות , המקלטים לא הפכו למוקדים של תנועת נשים רחבה שמטרתה להאבק נגד השליטה הגברית במשפחה ובמוסדות החברתיים האחרים . במקום זאת הפכו המקלטים הפמיניסטיים ( ולא כולם הם כאלה ) למוסדות כמו כל המוסדות , הדואגים בעיקר להמשך קיומם הם . אין הם יוזמים פעילויות מעבר לאלה הדרושות להפעלת המוסד עצמו , ורוב הנשים העובדות והשוהות בהם אינן מעורבות עוד במאבקים פמיניסטיים רחבים . שנית , למרות החידושים בשיטות טיפוליות — טיפול קבוצתי לנשים מוכות לחוד ולגברים מכים לחוד —דרכי הטיפול הנפוצות ביותר בארץ הן עדיין טיפול זוגי וטיפול פרטני , עם כל ההשלכות הנובעות מהן . שלישית , למרות שעתה קל יותר לאשה — היהודיה — להישרד כאם חד הורית , היא עדיין חייבת לפנות לרבנות על מנת לקבל גט מבעלה , ולמוסד זה אין סיוע לאשה המוכה . היא נשארת שבויה של בעלה ושל ההלכה היהודית עד שהבעל מסכים לומר "רוצה אני" ולתת לה גט מרצונו החופשי . רביעית , למרות שאמצעי התקשורת מדווחים על אלימות נגד נשים , הם עדיין מתארים מקרים של הריגת נשים כבעיה "רומנטית , " כ"טרגדיה משפחתית , " כאירועים מקריים או כאירועים באשמת האשה ( נבו , . ( 1993 ההבנייה של רצח או הריגת נשים בידי בני זוגן היא כשל בעיה של הפרט ולא כשל בעיה של החברה ; הרצח מתואר כמעשה של אדם ללא מין — ( gender ) ולא כמעשה שרק הגברים עושים . לבסוף , בעשור האחרון נכתבה בארץ מעט מאוד ספרות פמיניסטית רדיקאלית . זה נכון לא רק לגבי הנושא של אלימות נגד נשים —רצח , הכאה , אונס , הטרדה מינית , פורנוגראפיה — אלא גם לגבי נושאים אחרים . טיעונים פמיניסטיים , כמו אלה המוצגים במאמר , אומצו על ידי חוקרים וחוקרות בקישוטים להסבריהם , ולא במשתנים . רוב החוקרים / ות עדיין תופסים / ות עמדות "אובייקטיביות , " כשמטרתם / ן לתאר או לנתח את המצב הקיים הגלוי לעין , במקום לתפוס עמדה פמיניסטית , הגורסת שעל החוקר / ת לתרום לשינוי על ידי גילוי הבניות ותהליכים נסתרים , כמו גם על ידי מעורכות חברתית מעבר לעריכת המחקרים . יתכן שמצב זה הוא פועל יוצא של העובדה שרוב הכותבות מועסקות באוניברסיטאות וחייבות לפעול לפי כללי המשחק של מוסדות אלה . יתכן שכל עוד לא יקומו בארץ מוסדות מחקר והוראה אלטרנטיביים , וכל עוד לא יעניקו ארגונים פמיניסטיים מילגות
|
|