|
|
עמוד:יא
ההשכלה . שיעוריו של הלקין ניתנו לא רק 'אחרי' קלוזנר , כי אם גם 'אחרי מות' עולם שלם , ' אחרי מלחמת העולם השנייה , אחרי חורבן אירופה וחורבן המרכזים היהודיים שבה , על כל הכרוך בכך . אלה שנים שבהן הולכים ונחשפים ממדי השואה , ועמהם מחריפות השאלות על גורל העם היהודי , על קיומו , על מקומו ועל תרבותו . אלה גם השנים של הקמת מדינת ישראל וביסוסה , ושל החרפת העימות עם העולם הערבי . כלומר , עולם של שינויים דראסטיים , של סתירות ותהיות על ההווה ועל העבר , של שאלות נוקבות על הדרכים ועל הכיוונים של העם ושל תרבותו . ' אומה זו — שבמשך שבעים שנה לערך ( 1950—1880 ) עוקרים שני שלישים שלה ממקומם ההיסטורי העממי ומתפזרים בארצות שונות , בנות תרבויות שונות , עקירה שיש בה כדי להפוך את מבנהו התרבותי הרוחני של העם כולו , ואף להעלות ספק בדבר המשך קיומו כעם — אומה זו כולה מה תהא עליה בחומר וברוח — ' ? שואל הלקין . את התשובות הוא מחפש ביצירותיה של הספרות העברית החדשה מראשיתה , ובראש ובראשונה — בכל מה שנכתב בספרות ההשכלה ובספרות חיבת ציון , שכולה לדידו היא בבחינת 'כתובת שעל הקיר , ' ספרות הרושמת — כדבריו — רישום סיםמוגראפי את רעידת האדמה תחת רגלי העם זה כמאתיים שנה . שיעוריו של הלקין אינם בבחינת סיכום , וגם לא תולדות במובן המקובל . ראוי לקרוא בהם כבתרשימים של כיווני פעולה בעולם הנתון לשינויים ולסתירות , במציאות ששוב אינה מוגנת על ידי ערכים מסורתיים מוחלטים , אלא נתפסת כהוויה יחסית , רופפת ומלאת חרדות . את גישתו של הלקין מאפיינים תהייה עצמית וביקורתית נוקבת , היא מתווה סימני דרך לשואלים לשורשי התופעות של הספרות העברית החדשה — למגמותיה , לתהליכיה , לכשלונותיה , ביתר דיוק — לעכבותיה ולהישגיה . אליבא דהלקין , מי שמבין את התסבוכת החברתית התרבותית שלתוכה נקלעה החברה היהודית בעת החדשה , רק הוא מסוגל להבין את קווי התפתחותן של צורות חדשות בספרותנו החדשה . ללא הבנה היסטורית סוציולוגית , אי אפשר כלל להבין היכן , למשל , ומדוע מתפתחים סוגי השירה השונים ; או מדוע מופיעה הסאטירה בגאליציה בזמן שהיא מופיעה ; מדוע מתפתח הרומאן בתחום המושב של הקיסרות הרוסית , והביקורת — באיחור רב בהשוואה לספרות העולם בליטא . כוחות היסטוריים — לאו דווקא כוחות ספרותיים טהורים — פועלים בכל תחנותיה של הספרות העברית החדשה ומשפיעים על כיווני התפתחותה . מכאן העול ההיםטורי הסוציולוגי הכבד , שבנשיאתו נתחייבו תלמידי הלקין , משיעור לשיעור , ומשנה לשנה , באינטנסיביות הולכת וגדלה : בארון ודינור , גרץ ומאהלר , לשצ'ינסקי ורופין — שבכתביהם חרשנו במקביל לכתבי אריסטו וקרוצ'ה , שילר ושלי , באורה , וולק וורן , ווימסט ואחרים .
|
|