|
|
עמוד:7
סל הביכורים - הקדמה המפגש הראשון שלי עם התאטרון האלתורי התרחש ביבשת הקטנה ביותר בעולם , שהיא גם האי הגדול בעולם , אוסטרליה . בעת לימודי בבית ספר לתאטרון פיזי בסידני שמעתי לא פעם על "תאטרון פלייבק" - ( playback theatre ) תאטרון המציג את סיפורי החיים של הקהל באמצעות אלתור בטקסט , בסאונד , בתנועה ובמוזיקה . ערב אחד , כשהגעתי לאולם בפרבר העירוני 'ניר טאוך כדי לחזות כקבוצת תאטרון הפלייבק של סידני , נוכחתי לגלות עד כמה שונה החוויה מציפיותיי ומכל מה שנאמר לי קורם לכן על המופע . זה היה תאטרון ששינה כליל את היחסים המקובלים בין קהל לכמה ; תאטרון שהגביר ועודד את רחשי הקהל והטה אתן לסיפורי החיים המצויים בתוכו . כאן הפך הצופה-המשתתף למושא היצירה הדרמטית , אך גם לעד המרותק לעבודת האלתור של השחקנים והמוזיקאים , אלה שאומנו לעבד את חומרי החיים המסופרים ברגע אחד כמשוב ספונטני לא מתוכנן . בערב ההוא חוויתי מתח דרמטי שכמותו טרם חוויתי בתאטרון . זה היה מתח שהלך ונבנה מרגעים של אי-ודאות והקשבה לתהליך קבוצתי דרמטי בהתהוות . רגעים אלו , כך הבנתי מאוחר יותר , הם השלד עליו מתבססים מופעי פלייבק ; שלד של שתיקות , הרהורים ומחשבות טרום-סיפורים . הרגשות שליוו אותי לאורך המופע זכורים לי כשילוב של דריכות , התרגשות ופחד . אמנם במהלך המופע נבנתה אינטימיות נעימה , וההקשבה לסיפורים של אנשים זרים עוררה סקרנות , אמפתיה והזדהות , אך יכולתי לחוש היטב את החשש מהחשיפה האישית מול קהל . הרגשתי גם כמיהה משונה לספר סיפור מחיי בפני קבוצה של אנשים זרים . זהו הלך רוח מוכר במפגש הראשון , ולעתים אף השני והשלישי , עם הפלייבק : מה יחשבו על הסיפור ? האם הוא מעניין וראוי ? האם יבינו אותו ? האם יבינו אותי ? האם אוכל לסמוך על השחקנים - אנשים לא מוכרים - ולמסור לידיהם רגע אישי מחיי ? ואולי מוטב להישאר במקום הבטוח והמוגן - לשמור בלב על הסיפור שלי , ורק לצפות ולהקשיב לסיפורים של אנשים אחרים ? במבט לאחור אני מבינה כי הרגשות שליוו את המפגש שלי עם הפלייבק האוסטרלי דומים במידה רבה לרגשות המלווים כל זר הנקלע לתרבות חדשה . אלה רגשות המבטאים את החיפוש אחר נקודות הדמיון והשוני בינינו לאחרים ומסמנים בהדרגה את הזהות והשייכות שלנו למקום החדש ולאנשיו . בזרות כזו , בין אם היא אובייקטיבית ובין אם
|
|