מחשבות על ההתהוות הבלתי מודעת של הזהות

עמוד:8

למ " כים במיגון נגמ " שים . אף אחד מהחיילים , שהיו אמורים לסיים שלשום בלטרון את הקורס ולענוד דרגות סמל על זרועותיהם , לא נראה מתרגש מהעובדה שבנגמ " ש כזה בדיוק מצאו את מותם חמשת החיילים שאת שרידיהם הם מחפשים כבר יומיים בזחילה על הברכיים ... לא רחוק משם עמדו עשרות חיילים בתוך אוהל הזולה של הנגדים והתפללו תפילות שבת . חלקם חזרו לא מזמן מציר פילדלפי , שם חיפשו שרידי גופות . 'היום , אחרי שנהרגו שני חבריה שהגנו על הסריקות , דיברנו על העניין הזה של סיכון חיים , כדי לאסוף גופות , ' סיפר אחד החניכים בקורס המ"כים , צנחן מרמת הגולן , 'כולם אמרו שהם מוכנים להיהרג במשימה הזאת למען הבאת שרידי החברים שלהם לקבורה . כולם גם מצפים שיעשו את זה בשבילם . זהו אחד הכללים הלא כתובים , שהמדינה עושה הכול כדי לדאוג ללוחמים שלה , בין אם הם חיים או מתים ... לפני הכניסה למשימת הסריקות , העמידו מפקדי הקורס את כל החניכים ב ח' וביקשו מאלה שמרגישים שלא יוכלו לעמוד במשימה להגיע אליהם באופן פרטי ולהודיע על כך . איש לא בא לבקש שחרור מהמשימה . " הכתבה מציגה דינאמיקה קבוצתית של אחדות ומסירות בתוך אווירה של חופש מדומה - הרי כל אחד יכול לגשת למפקד ולהשתחרר מהמשימה . ברור שההזמנה להשתחרר מהמשימה במפגש בארבע עיניים , מול המפקד , אומרת כי הליכה למפקד כרוכה בבושה , במשהו שיש להסתירו . כביכול כל אחד יכול להשתחרר , אך למעשה התרבות מכתיבה שמי שיבחר לא לעסוק באיסוף חלקי גופות הוא חריג ולא יוכל להשתייך ליחידה . מי שיבחר לא להשתתף במשימה נמצא בסכנת נידוי . כך , התרבות והמנטאליות הקבוצתית מונעות מהיחיד לשמור על עצמו ולהבחין כמו כל אדם שפוי בין החיים למתים . בתוך הקונטקסט הזה הלכה לאיבוד ההבחנה בין חיים למוות . האירוע מביא עד אבסורד את הרעיון שכדי להציל מתים הגיוני ונכון להקריב חיים . לפנינו טוטליטאריזם סמוי המציג כלפי חוץ אשליה של חופש . אכן , לפרט אין עצמו . על דעת עצמו ובכוחות עצמו יש סיכוי סביר שלא היה יוצא למשימה כזו . בדוגמאות אלה ניסיתי להמחיש את האמירה המופיעה גם אצל ביון ( 1992 ) וגם אצל פוקס , ( Foulkes , 1975 ) האומרים שהקבוצה קיימת לפני היחיד . הפרט נולד לתוך קבוצה ; הקבוצה הייתה שם כאשר היה עובר . הקבוצה , שחיכתה לבואו לעולם , בנתה פנטזיות , ציפיות ומשאלות סביב זהותו של הרך הנולד עוד לפני שנולד . השתייכות היא צורך מולד , החוזר ובא לידי ביטוי בפאזות שונות בחיים . יש משהו כמעט אוטומטי בהשתייכות לקבוצה . ביון ( Bionj 992 ) אומר שכשם שהמילה שד היא נדבך בתרבות - כי בלי השד אין תינוק - כך גם הקבוצה היא נדבך עיקרי . בלי קבוצה גם אין יחיד . היחיד יונק את זהותו מהקבוצה . האדם הבוגר מחפש את הקבוצה כמקור הזנה כשם שהתינוק מחפש את השד . השד והקבוצה הם , אם כן , שני יסודות דומים שבלעדיהם לא מתקיימת תרבות . מדוע אני אומרת קבוצה ולא אומרת פשוט הורים ומשפחה ? הרי המשפחה היא זו המשליכה על התינוק את משאלותיה ; היא זו שלפני שנולד מנסה לקבוע מה תהיה זהותו . בכל זאת אני מעדיפה להגיד קבוצה או חברה . פוקס , ביון , וויניקוט - כל היוצרים שהפנו את מבטם לחברה - הבינו מהי חשיבה מערכתית , ובעצם עזרו לנו לראות שהמשפחה היא רק יחידה המכילה בתוכה באופן מודע - ורבות גם באופן לא מודע - את התרבות , המנטליות , הערכים , הלחצים , הדעות הקדומות , החרדות של חברה שלמה . המשפחה היא מיקרוקוסמוס של החברה ואין אפשרות לנתקה מהקונטקסט החברתי . התינוק נולד לתוך רשת של משאלות ומחשבות בלתי מודעות הרוחשות בסביבתו . מחשבות אלה אינן נאמרות במילים . ביון ( 2003 ) קורא להן פרה קונספציות . ( preconceptions ) הן מועברות תחילה על ידי ההורים ומאוחר יותר על ידי הקבוצה ועל ידי דמויות סמכות שונות . הילד הגדל בתוך רשת בלתי מודעת זו נידון פעמים רבות להגשים אותן מחשבות לא מנוסחות ולהפכן לעובדות קיימות . הטראומות של ההורים מועברות ללא מילים - בקומוניקציה

צפנת, מכון למחקר, פיתוח וייעוץ ארגוני


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר