|
|
עמוד:11
דבר המ ע רכת 1 לא נורמל ' ^ עידת האו " ם נגד גזענות שנערכה בספטמבר בעיר דרבן בדרום אפריקה 1 הותירה בתודעה הציבורית הישראלית משקע כבד . ישראל , שהתמודדה בשנה האחרונה עם מתקפת טרור פלשתינאית רצחנית תוך נקיטת ריסון ואיפוק עילאי , נתקלה בדרבן בגילויי משטמה קיצוניים . קואליציה של מדינות ערביות וארגונים לא ממשלתיים חברו יחדיו בהצגתה של מדינת ישראל כ '' מדינת אפרטהייד גזענית " העוסקת ב " טיהור אתני " וב " רצח עם , " לא פחות . על אף שמאמץ דיפלומטי מרוכז של כמה מדינות מערביות הצליח לטרפד את הניסיון לכלול ניסוחי שנאה אלה בהחלטות הרשמיות של הוועידה , התעוררה בקרב הציבור הישראלי התחושה שלא רק האנטי ציונות של הדורות האחרונים , אלא גם האנטישמיות הישנה , הרימו את ראשן בוועידת האו " ם . כיצד ניתן להסביר אחרת את העובדה שישראל , לבדה מכל אומות העולם ובכלל זה מדינות דוגמת עירק , סודן , אירן , אפגניסטן וצפון קוריאה - סומנה כגורם מרושע וחורש רע בזירה העולמית ? בזעם שהתעורר בישראל נוכח אירועי ועידת דרבן הייתה מהולה גם מידה ניכרת של אכזבה מרה . הניסיון לדחוק את המדינה היהודית אל מחוץ למשפחת העמים נגע בעצבים החשופים של הלאומיות הישראלית . ככלות הכל , אחד הכוחות המניעים החזקים ביותר בהתגבשותה של הציונות היה הכמיהה ל"נורמליות , " להפיכת עם ישראל ל '' עם ככל העמים . " השאיפה הזאת קיבלה ביטויים שונים , בהתאם לגישות האידיאולוגיות שרווחו בקרב המפלגות והארגונים הציוניים : היו שראו אותה מבעד לפריזמה ליברלית בורגנית , כמו יהודה לייב פינסקר ומקס נורדאו , והיו שהעניקו לה צביון מרקסיסטי או סוציאליסטי , כמו דב בר בורוכוב וחיים ארלוזורוב . כך או כך , האמונה האחת שעמדה ביסוד ההשקפות הללו הייתה כי תכליתה העיקרית של המהפכה
|
|