|
|
עמוד:7
עוברים כחוט השני בספרי התנ " ך , הן אלו הכתובים כפרוזה והן אלו שהם שירה . מסתבר שאפשר לבטא רעיונות עבריים בכמה דרכים . כידוע לכולנו , גם ישעיהו , ירמיהו , יחזקאל ונביאי תרי עשר , שדבריהם כמעט כולם שירה , מצליחים להעביר מסר מונותיאיסטי למדי . גם כתיבה עיונית יכולה להעביר מסר כזה , כפי שאכן נעשה הן בימי הביניים והן בזמן החדש . אפילו ספרות המשפט העברי בצורתה הלא קזואיסטית , על ניסוחיה המשפטיים , משדרת את הרעיונות הללו המונחים ביסודה . מי שיקרא את ספרי עגנון ה"לא עבריים , " את הבלדות היהודיות של טשרניחובסקי ואת הפואמה "ברוך ממגנצא , " לא מעט משירת ביאליק והפרוזה שלו , את יצירתו הקומית והטרגיקומית של שלום עליכם , ועוד יצירות רבות בנות הזמן ההוא , שכולן אינן "עבריות" לשיטת ענברי , ולצדן יקרא גם את הרומן בן זמננו ממש " תיאום כוונות " מאת חיים סבתו , יגלה שגם ספרות פסיכולוגיסטית יכולה להיות חדורה במונותיאיזם בפרט ובתרבות יהודית ועברית בכלל . יש מקום , כמובן , להצר על כך שהייחוד היהודי עברי של הספרות העברית הולך ונעלם , כנראה בשל מיעוט השכלה יהודית וירידה במוטיבציה יהודית , אבל הפואטיקה של "סיפורת פעולה היסטורית לאומית " היא פרט אחד בתמונה כולה - ולאו דווקא הפרט החשוב ביותר . מדוע מתאמץ ענברי כל כך להוציא את המונח "ספרות עברית " מפשוטו ? מדוע הוא חותר להעמיד במרכז את הסוגה הספרותית של התנ '' ך , ואגב כך מותיר את התוכן בצל ? אפשר שהסיבה היא עמדתו של ענברי בשאלת הזהות היהודית . לדבריו , "אמנות הסיפור העברית היא היסוד המהותי של זהותנו התרבותית לאומית . זהותנו אינה אתנית , דתית או לשונית . היא ספרותית . " זהותנו אינה אתנית משום שלפי המסופר בתנ"ך לא הייתה אתנית טהורה ; היא אינה דתית משום שיש בה מחלוקות עמוקות ( לדעת ענברי הדת היהודית אינה אלא "ריבוי מסוכסך של פרשנויות , " ובקרב חז " ל "אין הסכמות אלא רק מחלוקות ;( " היא אינה לשונית משום שחלק מספרותה נכתב בשפות אחרות . רק הפואטיקה העברית יכולה להיות יסוד תרבותנו , טוען ענברי , ומתעלם מכך שגם הפואטיקה הזאת - חלקים גדולים מן הספרות העברית לדורותיה אינם מכירים אותה . בחלקים הללו כלול שליש מן התנ '' ך ( הכתוב כשירה , ( ספרות הפוסקים וספרות השו"ת , ועימם ספרות המחשבה של ימי הביניים , הפיוט לתקופותיו , שירת ימי הביניים והשירה העברית החדשה . גם המשנה והגמרא , אפילו בחלקים הסיפוריים שלהן , אינן עומדות בדרישות המחמירות שענברי עצמו הציב כשהגדיר "סיפורת פעולה היסטורית לאומית . " אבל הגדרת הזהות ה"ספרותית " הזאת , מופרכת ככל שתהיה , מבהירה את קו המחשבה שבתשתית המאמר . מוסכם על הכל שהתנ " ך והמקורות שאחריו הם יסוד התרבות העברית . הספרות העברית החדשה הייתה מושפעת מהם עמוקות בדרכים שונות , שתרמו לעומק התרבותי של היצירה . השפעה זו הולכת ופוחתת , וענברי שואף לעצור את תהליך הרידוד ולהציב אידיאל ספרותי השואב מן המסורות העבריות תנ " כיות .
|
|