|
|
עמוד:3
מכתבים ספרות עברית לעורכים , קיימות שתי דרכים ליצור ספרות " אתנית " או "לאומית " ולחקור אותה : האחת היא להתמקד בקבוצת הסופרים והיצירות המזהים את עצמם כשייכים ללאום כלשהו ולהתבונן בחוטי השתי והערב - בשונה ובשווה שבהם . האחרת היא לזהות את החוט המשותף הקושר בין הסופרים האלה ולהוציא מן הכלל את אלה שאינם מתאימים - ובתוך כך להגדירם כ '' לא שייכים " או "נגועים " באופן כלשהו . לשתי הגישות יש חסרונות : בגישה הראשונה הגבולות הקובעים איזו ספרות שייכת ללאום כלשהו עלולים להיעשות מטושטשים יתר על המידה . הגישה השנייה עלולה לעוות את העובדות עיוות חמור לשם הטוהר האינטלקטואלי - לשם הניסיון לשרטט גבול ברור וקבוע במקום שאין גבול כזה . מאמרו של אסף ענברי " ) לקראת ספרות עברית , " תכלת , 9 אביב התש '' ס / ( 2000 סובל מאוד מחסרונות הגישה השנייה . תחילה נתמקד בתיאור שלו לעולם העתיק ( בייחוד הודו ) ואחר כך נראה כיצד הוא מצייר את הספרות בת זמננו . נתחיל בעולם העתיק : ענברי טוען בצדק שמוטב לראות בפוליתיאיזם מוניזם , התגלמויות שונות של כוח קוסמי יחיד . אולם טענתו המדהימה שאין במוחלט הנצחי הסטטי הזה כל "סיפור " מוטעית מיסודה . חלק גדול ממקורות המוניזם ההודי העתיק , הא 1 פניע 1 ד 1 ת , כתובות כמעט רק בדרך של סיפור . סיפורים מסופרים כדי להדגים עקרונות פילוסופיים ; עקרונות מבוטאים באמצעות נראטיבים . יתר על כן , הספרות ההודית העתיקה שופעת "עדויות " לפגישות בין אלים פרסונליים לבני אדם ובין בני אדם לעקרונות מוניסטיים . ברור שענברי לא הרבה לקרוא ספרות הודית עתיקה בזהירות הראויה . הדיונים הספרותיים בני זמננו על מעמד ה '' היסטוריה " ו " התודעה ההיסטורית" בהודו רגישים לדקויות ומעניינים הרבה יותר . יתר על כן , החזרה של ענברי על הדיכוטומיה השחוקה ( השנויה כעת במחלוקת ) שהזמן ה " פגני" הוא מעגלי והזמן העברי "ליניארי " יוצרת הכללה גסה כל כך עד שההשוואה עצמה נעשית רשימה משעממת של סטריאוטיפים תרבותיים . חיבורים חדשים יותר על הודו העתיקה מראים שספרותה עוסקת בדיוק באותה שניות בין היחיד לקולקטיב שענברי משבח . יתר על כן , הטענה שסופרים הודיים , שלא כסופרי המקרא , טיפחו אהבה להפשטה פילוסופית ולאינדיבידואליזם , מתעלמת לגמרי מז ' אנר רחב ממדים של
|
|