|
|
עמוד:7
מכתבים שלום של אמיצים ^ ץלי להודות שהלכתי שבי אחר מאמרו )/ של דוד חזוני , "אתיכם לחרבות : השלום המקראי האבוד " ( תכלת , 3 חורף התשנ " ח 998 / ו . ( אין ספק שאהבתי הרבה לתנ"ך סייעה , אבל מעבר לשימוש המבריק שעשה במקורות המקראיים , אני חושב שחזוני מציע לנו חידוש משכנע , הדרוש כאוויר לנשימה , ובטיעוניו בעניין זה הוא מפגין יעילות כמעט צבאית . מעניין לציין שכשבוע לפני פרסום המאמר ניהלתי באחד משיעורי באוניבר סיטה דיון בשאלת משמעותה ההיסטורית של המילה איסלאם , הנגזרת , כמובן , מאותו השורש השמי כמו "שלום . " שורש זה מורה בראש ובראשונה על "כניעה , " או "ציות " ( לאלוהים . ( בעניין זה הפנה אחד התלמידים את תשומת לבנו לשימוש המקראי במילה " שלום" בפסוק : "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום " ( דברים כ : י ) וציין ( כפי שציין גם חזוני ) שהמילה "שלום" כאן , בהתחשב בפסוקים הסמוכים , פירושה הוא "כניעה . " האירוניה היא שמאות שנים לאחר מכן , באותו המזרח התיכון , שואף האיסלאם המתחדש להביא סלאם על ידי ג'יהאד , ולהכפיף את כל הלא מוסלמים לריבונות פוליטית מוסלמית , ואילו מנהיגי הישות היהודית הלאומית המתחדשת ומעצבי דעת הקהל שלה עושים ויתורים בלתי פוסקים , שאינם נענים באותה המטבע , במטרה לכונן "שלום " דווקא באמצעות הכ 1 יעה היהודית . עם חלק מן הטענות ומן המסקנות המשתמעות מחיבורו של חזוני - שבדרך כלל התנ " ך אכן מתייחס לשלום במשמעות שעולה ממנה כי כדי לשרוד ולשגשג באזור , על ישראל של ימינו לסמוך על יד חזקה יותר מאשר על "לב חדש" ועל פיסות נייר חסרות ערך - אני מסכים בהחלט . אשר להיבט השני - הצדקתם של פינחס ודומיו ומה שהם מייצגים , ועל ידי כך מתן גושפנקה ועידוד לכל מי שנהג ונוהג כמותם , בעבר או בימינו , וטובח באכזריות אלפי לא לוחמים בשם "מוסריות וצדק " המוגדרים על ידי השכינה ( או בצורה אחרת ) - אני יכול רק לקוות שלא לכך התכוון הכותב . אבל בסופו של דבר ניתן לומר שקריאת מאמר כל כך מקורי , מעורר מחשבה ונועז , בייחוד על רקע נורמות החקיינות והבינוניות המאפיינות כיום חלקים כה נכבדים מהסביבה האינטלקטואלית שלנו , הייתה חוויה מרגשת ומהנה . בהזדמנות זו , לאחר שקראתי באותו המעמד את מאמריהם של זיו הלמן , אברהם לוויט ואוולין גורדון , אני חייב בהסתייגות מה להחמיא לכתב העת בכללותו . אכן הצלחתם לכנס כאן בימת
|
|