|
|
עמוד:6
אני מוכרחה להודות שהנושא של תכנית הלימודים ממש לא מעניין אותי . חשוב לי התלמיד . חשוב לי שהוא יהיה חלק בלתי-נפרד מן הכיתה ומבית הספר , ושתכניתו האישית תעלה בקנה אחד עם התכנית הכיתתית . בדבריה מייצגת הדוברת את אלה מן אנשי המקצוע בחינוך המיוחד , שאינם רואים חשיבות רבה לכל מה שעניינו הוא לימודים ותכנית הלימודים – התכנים , דרכי ההוראה ואופני ההערכה . לנגד עיניהם עומד הפרט , התלמיד האחד . אין ספק כי הדבר כרוך באופיו של החינוך המיוחד , שהגישה הפרטנית היא אחד מן המאפיינים המרכזיים והמהותיים שלו : הפרדיגמה היא יחידנית , הגישה אינדיבידואלית , וההתמקדות היא בפרט . זאת לעומת החינוך הכללי שמכוון לקבוצה שהמשותף בין חבריה הוא הגיל והיכולת ההתפתחותית הנגזרת ממנו ( עיון מעמיק והשוואה בין החינוך המיוחד לבין החינוך הרגיל מופיעים בהמשך , בפרק הראשון . ( סוגיה נוספת היא המתח הקיים בין שילוב לבין בידול . הדוברת מצביעה על הרצון ועל הצורך להשתייך לקבוצה החברתית , ולעומת זאת על תכנית הלימודים האישית של הלומד שמבדלת ומייחדת אותו מחבריו לקבוצה בכיתה . סוגיה זו היא חלק מהדיון במטרות המרכזיות של הלמידה במציאות של שילוב , כמו גם מהחשיבה על אודות מידת הרלוונטיות והמעשיות של תכניות הלימודים הנהוגות בחינוך הכללי עבור תלמידים עם לקויות . הסוגיה מתחדדת לנוכח הנחיית החוק ( חוק חינוך מיוחד ה'תשמ"ח , 1988 ותיקון מס' , 7 ( 2002 הקובע כי יש לתכנן גם תכנית לימודים אישית לתלמידים עם מוגבלות . בעקבות זאת נשאלת השאלה : איך , באיזו מידה , והאם בכלל מתקיימים קשרים וזיקות בין התכנית האישית לבין תכנית הלימודים הכיתתית , התכנית הבית ספרית והתכנית הכללית ? בקצרה , הדברים שנאמרו ממחישים את ההתבדלות המקצועית של החינוך המיוחד . הם מעלים שאלות בנושאי תפיסות ועמדות של אנשי המקצוע בחינוך המיוחד , כמו גם בנושאים של תהליכי ההכשרה המקצועית בתחום . זה למעלה משלושים שנה אני עוסקת בנושא של תכניות לימודים לתלמידים עם מוגבלויות . באמצע שנות השבעים של המאה שעברה למדתי במגמה לחינוך מיוחד באוניברסיטה בארצות הברית . בשנים הללו התמודדו הוגים , חוקרים , קובעי מדיניות ואנשי שדה עם שאלות רבות בנושא חינוכם של
|
|