|
|
עמוד:257
אולם חשוב לציין כי מזרחים רבים המשיכו להאזין ( לעיתים בחשאי ) למוסיקה הערבית שעליה גדלו . תהליכי חברות מחדש אלה הובילו ליצירת כמה עמדות ואסטרטגיות פעולה ביחס לישראליות השלטת ולמזרחיות , הן בקרב המרכז התרבותי האשכנזי והן בקרב שוליו המזרחיים . בחיבור זה נעסוק , כאמור , בעמדות ובאסטרטגיות הפעולה של הקולקטיב המזרחי . שלוש העמדות ואסטרטגיות הפעולה שנציג חושפות דרכי התמודדות שונות עם רעיון המחיקה התרבותית ועם הדרישה לביטול עצמי . חשוב להבין כי הזהות המזרחית אינה מנוגדת לזהות הישראלית השלטת ; היא נובעת ממנה אך במקביל דוחה אותה , בדרגות שונות של עוצמה . הבינריות שיצרה החשיבה המערבית , בין מזרח למערב ובין אשכנזים למזרחים , מנותצת במשחק ההרכבה הלא צפוי הזד , ובזרימה הלא מוסדרת של הזהות המזרחית . הגבולות בין שלוש העמדות ואסטרטגיות הפעולה , גם הם אינם ברורים ותחומים , כך שבהחלט תיתכן תנועה ביניהם . העמדה האוריינטליסטית , ובמקביל המחאה וההתנגדות לה , שזורים זה בזה בזהות המזרחית ובלתי ניתנים לתיחום ולהפרדה מוחלטת . העמדה ואסטרטגיית הפעולה הראשונה נאבקת על קיומה הלגיטימי של זהות מזרחית מבודלת . היא אינה מקבלת את יצירתו של קנון לאומי הומוגני המבוסס על תרבות אירופית ועל ראייה אוריינטליסטית של המזרח . פעילות הנובעת מעמדה זו מבקשת להילחם ב"הנדוס החברתי" המקובל וליצור מרחב תרבותי שבו מונכחת זהותם הקהילתית המזרחית , לא בכפוף לציווי הלאומי החד תרבותי . נוסף על פעילותן של הלהקות שפתיים ורנסנס , ניתן להתייחס במישור האומנותי ל"תיאטרון בימת קדם" ול"בימת קדם לספרות" ( שהוקמו על ידי יצחק גורמזנו גורן , רפאל אהרון ושושה גורן , ( שמטרתם לקדם יצירה מזרחית ביקורתית בעלת מימד חברתי . אולם בעוד ששפתיים ורנסנס אינן פורצות את גבולות הלאום הציוני , בימת קדם מאתגרת גבולות מדומיינים אלה ומנסה בצורה מודעת לכונן את הזהות המזרחית כזהות יהודית ערבית א ציונית . מגבשיה ותומכיה של העמדה ואסטרטגיית הפעולה השנייה מבקשים להכליל את המזרחים בפרויקט הלאומי לא באמצעות פיתוח תרבות מזרחית מבודלת , אלא באמצעות הגדלת מקומם בעשייה התרבותית הלאומית המאחדת . ציונות מזרחית מסוג זה מאפיינת לא רק את הלהקות טיפקס וטאנארא , אלא גם את נציגי הזמר המזרחי השליט , ובראשם אביהו מדינה . מטרתו של מדינה היא קבלת לגיטימציה מהממסד התרבותי למוסיקה המזרחית > או הים תיכונית בשפתו שלו , ( המייצגת לדעתו את הסגנון המוסיקלי הלאומי , "נכון"ה בהיותה שילוב בין מזרח ומערב ובשל החיבור שלה למזרח התיכון . את הרוק הישראלי השליט כיום בישראל הוא מציג כסגנון מערבי מיובא . מחוץ למרחב המוסיקלי ניתן למצוא עמדה זו בקרב פוליטיקאים מזרחיים , ובעיקר בקרב אלה שפעילים במפלגת הליכוד . שיח האחדות שהם מפתחים , כמו חבריהם האשכנזיים , מחזק את הלגיטימיות של הדמוקרטיה הרפובליקאית , תוך ניסיון להגדיל את עוצמתו של ההון התרבותי המזרחי שברשותם . העמדה ואסטרטגיית הפעולה השלישית מקבלת את הזהות הישראלית השלטת ואינה מבקשת להציג לה חלופה . ניתן לומר כי פעילותן של הלהקות כנסיית השכל והאצולה , המייצגות עמדה זו , מאפיינת חלקים נרחבים מן הקולקטיב המזרחי , ובמיוחד את בני המעמדות הבינוני והבינוני הנמוך . כאן נתפסת ההוויה המשפחתית והתרבות המזרחית
|
|