|
|
עמוד:46
אחת הסקירות המקיפות על היכולות הפרגמטיות של תלמידים עם לקויות שפה / לקויות למידה היא הסקירה של לפאדאט vpon . ( Lapadat , 1991 ) n כוללת ניתוח של 33 מחקרים , שהשוו את היכולות בפרגמטיקה של שפה של 825 תלמידים בגילאים , 12-3 שיש להם לקויות שפה / לקויות למידה , מול היכולות של תלמידים רגילים . התלמידים עם הלקויות הראו קשיים פרגמטיים נרחבים , והס באו לידי ביטוי בשיח שלהם . הקשיים האלו מיוחסים לחסרים השפתיים הבסיסיים של התלמידים עם לקויות השפה / לקויות הלמידה , יותר מאשר לידע חברתי לא מספק שלהם . מחקרים על הפרגמטיקה של השפה אצל תלמידים עם לקויות למידה / לקויות שפה בדקו אספקטים פרגמטיים שונים . שלושה מחקרים עשויים להתקשר לדיון שלנו על היכולת לסינגור עצמי . מלין ומלין ( Meline & Meline , 1983 ) בחנו את היכולת של תלמידים עם לקויות למידה / לקויות שפה להגיב מילולית במצבים של מכשול תקשורתי . שמונה עשר תלמידים עם לקויות למידה הושוו לשתי קבוצות ביקורת : האחת היא של בני גילם , והאחרת היא של תלמידים ברמה השפתית שלהם . נמצא שהתלמידים עם לקויות הלמידה / לקויות השפה תקשרו טוב יותר מתלמידים צעירים הזהים להם בגיל השפתי , אך הראו יכולות דלות בהשוואה לבני גילם . בילר ( Biller , 1986 ) בחן את ההבנה וההבעה הפרגמטית של קבוצת תלמידים עם לקויות למידה , בהשוואה לתלמידים ללא לקויות בתשעה מצבים של שיח חברתי . הוא בחן את מבעי הדיבור שתלמידים אלו הבינו ושבהם השתמשו ואת היכולת שלהם לקחת בחשבון את אפיוני האדם שאליו פנו ( דמות סמכות , חבר בן גילם או ילד צעיר מהם . ( הוא מצא ששתי קבוצות הנבדקים לא היו שונות זו מזו ביכולתן להכין את ההיבטים הפרגמטיים של השיח במצבים החברתיים השונים : הם זיהו נכון את הכוונה התקשורתית ואת האדם שאליו הופנה הדיבור . עם זאת , היכולת של התלמידים עם לקויות להשתמש במיומנויות פרגמטיות במצבים חברתיים שונים הייתה נמוכה באופן משמעותי בהשוואה לזו של בני גילם ללא הלקויות . גם ניפולד ( Ni ppold , 1994 ) חקרה את היכולות הפרגמטיות של תלמידים עם לקויות למידה / שפה והתמקדה באסטרטגיות השכנוע שלהם , כלומר ביכולתם להשפיע על הפעולות , האמונות , העמדות והערכים של אחרים . היא מסכמת מחקרים התפתחותיים שתיעדו את הרצף ההתפתחותי של היכולת להשתמש בשכנוע דבור אצל ילדים בגילאי 18-5 שנים . על פי מחקרים אלו , ההתפתחות התקינה מתבטאת ככמה מרכיבים , וביניהם : נטייה גוברת להתאים את דברי השכנוע לאפיוני הנמען ( כמו סמכותו או ההיכרות עמו . ( כמו כן גובר השימוש באסטרטגיות חיוביות כמו נימוס וניהול משא ומתן , ובמקביל פוחת השימוש באסטרטגיות שליליות כמו תחינה ונדנוד . נוסף על כך , עם ההתפתחות
|
|