|
|
עמוד:10
המקרא שומר את האופי הדיאלוגי של המציאות החיה' י . תהיה הסיטואציה ההיסטורית ויהיה הלבוש הספרותי אשר יהיו — בין זה סיפור או שיר ובין קינה או נבואה — לעולם אין הוא אלא קריאה הקוראת את ישראל להת ייצב לפני אלוהיו בדו שיח חי , בדו שיח של החיים' שבו ה'אני' הנצחי פונה אל ה'אתה' האנושי . ישראל זכאי לפנות אל אלוהיו מתוך הקירבה של ' אתה / מכיוון שהוא , אלוהיו , פונה אליו ראשונה , 'אנוכי'ב ב'אני' האלוהי שלו . המקרא אינו אלא שרשרת מאורעות של ויעוד ומפגש בין אדם למקום , ולאורם של אלה גם בין אדם לחבירו . וביתר & את מצביע בובר על כך : ' ואין דבר זה בגדר עובדה היסטורית בלבד , שעניינה אצל תקופה אחת בתולדות העם הזה ! כאן הותוותה דרך לדורותיו עד שכל הסר ממנה מעצמותו הוא . "סר 'הקורא בתנ"ד באמנה ובתום לב , בעל כורחו שידבק בהכרה שלמד מתוכו : מה שהיה הוא שהווה לנו וגם יהיה לעולמים ... הרי זה מעשה המתחדש והולך בכל יום מימות עולם ועד סוף כל הדורות , והוא שנתן לו המקרא לבוש ציורי מובהק בצורת זכרון קדומים העטור זיו . באותם המאורעות והמצבים , שאין שיעור להם ואין קץ לחליפותיהם , ואף על פי כן הם גלויים וברורים למי שעין בוחנת לו , העליון מדבר אל לבנו בשעות הייחוד של הווייתנו . ואף ניתנה הלשון , שבה אנו יכולים לענות we היא שפת מעשינו והת נהגויותינו , תגובותינו בקום ועשה ובשב ואל תעשה ... טעם יסודי זה לקיומנו למדנו מספר המקרא , וכל שעה שאנו קוראים בו בכוונת אמת , הבנת עצמנו מתחדשת והולכת בנו ומעמיקה והולכת בנו' . גם בדורנו זה —שבו ' אט עוד תמצא איש "הנותן את דעתו * על ספרי המקרא , הרי זו בבחינה * דתית" % אבל על פי רוב אין הדבר מגיע עד הנה , אלא דיי 1 בבחינת "תולדזת הדת" או בבחינת '' תולדות התרבות" או בבחינה "אסתיטית * ... הוא פסק מלהעמיד את חייו בפנים בפנים מול מאמר אל t הוא מניח את המאמר באחד נוארזנות החולין המרובים , וכך הונח לו ממנו' . " וכשם שמצביע 8 יבר יעל משהו בממשות שאץ תאים כלל או אין רואיב די , 'צרגו כן היא מצביע * ל כך , ש'אדמ עברי יכול להיות רק מי ששמע את הקול המדבר אליו במקרא העברי ונענה לו נווייו' . " r הימאניות » קראיח , להלן עמ' . 39 בסוד שיח , מז-מח . * הדושיח בין האלוהים לאדם במקרא . תעודה ויעוד , ירושלים > חש » , ( 195 »—ך ע 10 . ut * 0 נן דורנו והמקרא , להלן עמ' 11 . 43 הומאניות מקראית , להלן עמ' ז . 3
|
|