|
|
עמוד:11
בו גם משהו ייחודי , גרעיני , אפילו רוחני . דתיות , רליגיוזיות , או לפחות עמדה "רוחנית" ( לעיתים אין מנוס מביטוי מסמורטט זה ) המכירה במגבלותיו הרציונאליות של ההיגיון , על פי בקט ולוין אינן . "הישג" בדרך כלל אמן גדול אינו דתי במובן הממסדי , אך גם לא ייתכן שיהיה נטול רליגיוזיות לחלוטין . בקט ולוין תיעבו את הדתיות הממוסדת , המתחסדת והצדקנית , החלקלקה והכוחנית , בהכירם מחוויות ילדותם את הפרוטסטנטיות האירית ואת היהדות הדתית . אך אצל שניהם בולט חיפוש בלתי נלאה אחר משמעות , לתקווה ולו מזערית ל"הצדקת , "הקיום כדברי איוב של לוין . שניהם הסתייעו ללא הרף בתחבולת התיאטרון בתוך תיאטרון . לגבי שניהם התיאטרון הוא פעולת בריאה ויצירה אנושית נשגבת באותה מידה שהיא נלעגת . היא רוחנית וליצנית , מאששת את עצמה "ומתהרסת" בו ברגע . אצל לוין תפקדו כבר "משחקי חפץ" כתיאטרון בתוך תיאטרון , ומשם הוסיף ופיתח את התחבולה עד שהייתה למהות תיאטרונית במחזות הוצאה להורג וכריתת רא . ^ ייסוריו של איוב נמכרים כבידור קרקסי , וכך מתבטלת הפרשנות התיאוצנטרית וכן זו האנתרופוצנטרית למשמעות הסבל . בפעורי פה הקהל מועלה על הבימה , ומתברר עד מהרה שהמחזאי בימאי עוסק בעצם בנו עצמנו . באשכבה מאלתרים שלושת הכרובים תיאטרון קטנטן ומספרים לאם שזה עתה $ כלה את תינוקה , סיפור מתקצר והולך . זוהי פנינה של המעטה לכאורה בערך המדיום , תוך רמיזה אירונית לנחמה פורתא שהוא מציע . בניסוחיה הבקטיאניים והלויניים , המטא תיאטרוניות המודעת איננה אלא שליפתו העצמית של האדם מהצגת ביצת חייו , שליפה שיש בה פן גופני , נפשי וגם זיק רוחני , בהיותה בריאה עצמית ללא אל , בבחינת מרד אנושי של גאווה והתרסה . חרף המקדם הגבוה של מכוונות עצמית , ארס פואטיות ואינטרטקסטואליות מטא תיאטרונית , בכל זאת בקט ולוין אינם יוצרים פוסט מודרניסטים . מי שיתבונן ביצירותיהם בעין שאיננה משוחדת מתיאוריות על ומאופנות שיח , ימצא שהחיפוש אחר "מעבר" כלשהו ניכר היטב ביצירותיו של בקט , ומצוי , בעדינות רבת טאקט , גם אצל לוין . שניהם מתמודדים ללא הרף עם האפשרות שמציבים התקווה והייאוש , שאף על פי כן ולמרות הכול אין משמעות על לחיי אדם . שניהם עושים זאת בתבונה , בהומור ובאומץ . לוין כותב : "אז מה זה אדם ? ומה זה חיים ? והחוט , רבותיי , העיקר , איפה החוט . " ? מבקרים שוטים המחפשים בידור וחידושי שעשוע ומשהו "אחר" בכל מחזה חדש של לוין או של בקט , אינם רגישים לעקביות הנמרצת של החיפוש אחר משמעות : ייתכן שכאן זה "משהו . "אחר אבל אולי "שם" - יש משהו . ה"שם" הזה , במונחים של בימה ,
|
|