שמעון לוי / מבוא: הערות על הגדולה היחסית של בקט ושל לוין

עמוד:10

והתיאטרוניים ביצירתו , הם חללי הגוף , הנפש והרוח האנושיים . הבמה שלו היא "קופסה , "שחורה תרתי משמע . בקט פועל בתוך ונגד החלל השחור . כ"קופסה , "שחורה הבימה הבקטיאנית היא גם מה שנשאר בהווה הבימתי , עדות מוחצנת לתאונת טיסה תיאטרונית , "פנימית" כעין תרשים נוכח ובלתי אמצעי של זיכרון . בין החללים הדרמטיים של בקט לא נמצא שכונה תל אביבית לוינית . גם במחזותיו המיתיים של לוין החלל איננו " , "מקומי והישראליות של רוב הדמויות במחזותיו הלא פוליטיים בעליל , אפילו אם היא קיימת , אינה אלא קליפה דקה וחיצונית . לוין משתמש מדי פעם בפעם בצבעים ובטקסטורות מהביוגרפיה שלו , מאותה "פולניות" זעיר בורגנית מוכרת לכאורה שיוחסה לו ומחוויותיו בשכונה תל אביבית . אך טועים אלו שמשחיתים את האמירה של לוין על "מקומיות" בלבד , או על הביוגרפיה שלו במאפייני יסוד . גם על יצירת בקט הולבשה , לא 5 בהצלחה , פרשנות ביוגרפית ופסיכולוגיסטית בעיקרה , המסבירה תכנים של מחזות ביחס לחוויות אלה או אחרות בחיי היוצר "גדולה" . היא גם יכולתו של מחבר לעבד חומרים ביוגרפיים ולהתעלות מעליהם . בקט ולוין ביימו את מחזותיהם בעצמם , ואותם בלבד , שכן ראו עצמם פרשני טקסט שנועד לביצוע ולא לקריאה שתוקה . כדי להבהיר את המסר ולחדד את האמירה , הם בחרו לעצב בעצמם כיצד בדיוק ייהפכו מחזותיהם להצגות . כבימאים היו השניים בלתי מתפשרים , דייקנים ומחמירים ביחסם לשחקנים שעל הבימה , למעצבי תפאורה , תלבושות , תאורה ומוסיקה . אך בצד התביעה לשלמות , גילו התחשבות , הערכה ואהבה רבה למי שמסייעים להם בגופם , בנפשם ובכשרונם להעלות את 6 יצירותיהם על הבימה . אף שלוין ובקט ידועים עדיין יותר כמחזאים , בכל זאת כשרונם כבימאים היה מעולה וחדשני לעילא ולעילא . הדמיון החשוב ביותר בין בקט ללוין מתגלה בעניין העקבי שגילו שניהם בצערו ובסבלו של האדם , תוך קילוף אכזרי של כל מה שאיננו מהותי . ממרוכים לגודו ועד מה איפה מאת בקט , מסולומון גריפ ועד הבכיינים מאת לוץ , אנו תמהים אם צלם האדם המשתקף במכלול היצירה ( לא רק הדרמטית , שכן שניהם כתבו גם פרוזה ושירה ) של השניים , איננו אלא סך כל קליפרתיו של בצל דומע , ניקבה עלובה המחברת בין הפה לבין פי הטבעת . שניהם מציגים צלם אדם מעוות , נכה ומושפל , אבל אדם שתודעתו ורצונו עדיין מהבהבים נמרצות . מתוך הגרוטסקה של הגוף המושפל והנפש המתייסרת , מפגינים שני המחזאים מין אף על פי כן אופטימי משונה . זוהי אופטימיות של מאבק , של תהליך עתיר ספקות , הליכה על סף חד כתער בין עמדה רציונאלית ומפוכחת שהכול הבל , לבין עמדה מפוכחת לא פחות שהאדם , חרף החומריות והשפלות והנבזות , יש

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר