|
|
עמוד:10
הלשוני אצל דרידה , אלא שמושג הקץ שלו נעדר את הדינמיות המיוחדת המאפיינת את מרחב המוות הדרידיאני . זה האחרון רוחש רוחות מתים שאינם מניחים למסמנים לנוח בשלום כמצבות . ה"מצבות" שבות ונפתחות מעת לעת ומתוכן מגיחים ה"רוחות" כדי לתבוע תביעותיהם , דוגמת אביו של האמלט , או כגנרל האבן המושך את דוךחואן אל השאול . לאמור : לא ניתן לשים קץ לסוף . המוות אינו סוף פסוק , אלא תחילתו של אפוס בלתי פוסק , רב סיפורים של רוחות המסומן ז"ל אשר שבים וחוזרים לנצח . מכאן , שאין קץ להיסטוריה , אלא הקץ טמון בראשית ההיסטוריה ... בדפי חיבורו מנתח סטיוארט סים את ביקורתו של דרידה כלפי פוקויאמה ( שסתם את הגולל על המארקסיזם בבחינת אידיאולוגיה מחוסלת ) והגנתו על המארקסיזם כגופה מתה חיה שאינה נותנת מנוח , ואשר שבה ויוצאת מקברה בתביעות לפרשנות מחודשת . סים , המתמקד ב י / 77 ו / 7 י 7 של מארק , ( 1993 ) 0 מציג את תפיסת ההיסטוריה של דרידה כמפעל פרשני בלתי פוסק , מאמץ מתמיד ומתחדש תדיר להכרה ה"נכונה" וה"מוחלטת" של ה"מת" ( אף כי המאמץ לא ישיג את מבוקשו עד תום לעד . ( אך , ל"עבודת אבל" מתמדת זו של ההיסטוריה כ"קריאת טקסט" פן נוסף שחשוב לציינו . עניינו באופי ההבטחה שמבטיחים לנו הרוחות השבים ( revenant ) מן הצד האחר של גבול ההכרה והחיים , משמע מהמוות . בילז / לתיל של מארק 0 קראנו את השורות הלא פשוטות הבאות : " האפקטיביות אל האקטואליות של ההבטחה הדמוקרטית , ברומה לזו של ההבטחה הקומוניסטית , תשא תמיד בלבבה , למאה . היא מחויבת , את התקווה המשיחית הבלתי-
|
|