|
|
עמוד:8
דרידה , מסתבר , לא זקוק היה לרעיון "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה \( 1992 ) כדי לטפל באידיאה של הסוף , מה שנקרא בפי המחבר סטיוארט סים . "קציות" מול מונחי הקץ האפוקליפטיים , המתרבים כפטריות לאחר הגשם הפוסטמודרניסטי , הציב דרידה מין אחרית השוכנת בשורשי השפה , אחרית נטולת סוף ... כי ביסוד כל סימון , אומר לנו דרידה מאז 1967 ( שנת גימטללוגיה וכתיבה לשוני , ( מתקיים אבל הפרירה : "גוסס"מ המשמעות נפרדת מהמשמיע ויוצאת לדרך גורלה העצמאית ; המסמן מופקר לנדודי המשמעות במידבר , בהותירו את המסומן ( הדיבור המקורי ) בחזקת מת . מכאן ואילך , רוחות הרפאים של ה"מת" - המשמעות המקורית - ישובו לפקוד את מבקשי המשמעות , רוחות בתחפושות וזהויות שונות ועם תביעות פשר משתנות . "משחק הסימנים" רחוק מלהיות עליז ומבדר : כי מעשה הפרשנות הוא טקס חוזר של העלאה באוב . דרידה איתר מוות ביסוד השפה , כל שפה , כל מערכת סימנים . המסומן מחסל וקובר את עצמו ברגע היוולדו , משמע ברגע התבטאותו כסימן ( ובהקשר התיאולוגי : התורה חייבת להישבר לרסיסים ברגע נתינתה על ידי הדובר האולטימטיבי , אלוהים . דרידה : "בין שברי הלוחות צומחת השירה . ( " ... השפה כמוה כבית קברות , כמיצבור מגובב של מצבות , נוסח בית הקברות היהודי בפראג " . כי כל מסמן אינו כי אם "עקבה" 2 פרנסיס פוקויאמה , קץ ההיסטוריה והאדם האחדק , אור עם , תל אביב , Jacques Derrida , Lignes , Paris , 1996 , no . 809 4 . 1967 , p . 102 Jacques Derrida , L ' ecriture et la difference , Paris , 3 . 1993
|
|