|
|
עמוד:10
על ידי אלתרמן במאמר זה קשור , איפוא , בעלילה , בסיפור המעשה , ובנושא " נמוך" שמתוך היום יום שלנו . כך ב : 1933 ואילו במאמר הנכתב כחמש שנים לאחר מכן , תובע אלתרמן במפגיע את כפיפותה של השירה למציאות וקובע כי "אין כשירה שונאת הכללה וטשטוש [ ] עיניה הקנאתניות חושקות לערטל את הדברים עד . "יחידותם • " התחבטויות אלו הזינו גם את נושאי שירתו של אלתרמן יותר משהזינו את נושאיו של כל משורר אחר בשירה העברית . עשרות שיריו על השירה מבטאים קוטביות זו של עמדות מנוגדות , לעתים במבע של התנצלות אירונית של המשורר על העיצוב המסוגנן במדיום האמנותי , ועתים תוך שלילת ה"ביודעין" של התחבולה המלאכותית והקביעה כי גדולתה של השירה "דוקא בזמן שהיא כמעט שוכחת מה היא , / בזמן שהמבנה או המקצב אשר לבית [ --- ] אינם עיקר , בזמן שהיא כולה עינים / או פה צועק , או דם . "אוהב הציר המשותף של פרקי הספר שלפנינו הם הגילויים האסתטיים השונים של מתיחות זו : הנטיה להפשטה ולסיגנון מזה , והשאיפה לייצוג ממשות אמיתי יותר , לייצוג המכוון לעורר אשליות ממשות , מזה . היטלטלות זו מסבירה תופעות שונות ביצירה האלתרמנית - ז'אנריות , סגנוניות ומיבניות . ניסיתי לבחון תופעות אלה בסוגים השונים של היצירה האלתרמגית - בשיר הלירי הבודד , בפרוזה , וביצירה השירית הגדולה , כלומר בקובץ השירים , ובמחזה . ההתבוננות בחזיון זה לא פסחה גם על תחנות כרונולוגיות ביצירה האלתרמנית , ומכוחה הוארו התפתחויות ותמורות . המתיחות בין הסיגנון וההפשטה מזה וההמחשה מזה היא גם מתיחות בין מודוסים שונים ביצירתו של המשורר . ברוח הנחותיו של חוקר תורת המודוסים . נ . פריי , נכרך המושג 'ריאליסטי' בדיוננו במודוס המימטי הנמוך ובמודוס האירוני , ואילו הסיגנון וההפשטה נקשרים במודוסים הגבוהים יותר כמו המיתוס , הרומאנסה והטרגדיה . המודוס הטראגי מקושר במופשט ובסמלי משום נעלותם של הגיבורים וריחוקה של הסיטואציה הטראגית . בחשפנו תבניות דמויות ממשות בהיצג ממילא יתגלה לעינינו גם המודוס של היצירה . ואף על פי שאמות המידה אלה נעשות פרובלמאטיות כשהדברים אמורים בשירה לירית , הרי שימוש בזוויות שונות של הבחנה זו מסייע לנו לזהות לא רק במחזה אלא גם בשירה תמורות , סוגי קישורים , מיבנים ותופעות סגנוניות ובעזרתם לחשוף גם את העקרונות האסתטיים המנחים את יצירת אלתרמן ••• 'סוד המדכאות , 'הכפולות , "במעגל" שם עמ' . 30
|
|