|
|
עמוד:194
לעומת זאת , לפי הגישה המוצעת כאן , שיעורו של התקציב הציבורי הוא אחת הסוגיות הטעונות הכרעה ( כלומר , זד , גורם . ( "אנדוגני" אכן , שיעור התקציב מוגבל ( בהתאם לתוצר של המשק או ההכנסה הפנויה של הציבור הרלוונטי , ובהתאם להתחייבויות קיימות של הקבוצה ;( אך בהינתן מגבלות אלה , נותר עדיין מתחם רחב למדי לקביעת גובה התקציב ( ובכלל זה נטל המם ושיעור הגירעון בתקציב , כלומר הטלת נטל על הדורות הבאים . ( ההמרה של ההסכמה הלאומית מהכרה בזכויות חברתיות לתיאוריה של מימון ציבורי מאפשרת להגדיר בצורה משמעותית יותר את אופן הפעולה הרצוי בתחום המימון הציבורי . הרחבה זו של ההסכמה הלאומית מחייבת לצמצם את המידה שבה חופש הפעולה של מקבלי ההחלטות ( ושל הציבור עצמו ) מוגבל מכוחה . לפי הגישה המוצעת כאן , ניתן להסתפק בהטלת חובה כללית - שאינה ניתנת לאכיפה בדרך של ביקורת שיפוטית - לפעול בהתאם ל"חוקה הכלכלית" של הקהילה . בסופו של דבר , אני סבור כי ההכרה בזכויות חברתיות היא צעד הכרחי , אך בלתי מספיק . לשם השגת היעדים של עקביות וייצוגיות בהחלטות בדבר מימון ציבורי של מוצרים נחוצה הגדרה רחבה יותר - בדמות תיאוריה של מימון ציבורי - הגדרה של עקרונות היסוד שההפרעות החברתיות בקהילה נתונה אמורות להתקבל לפיהם .
|
|