|
|
עמוד:9
אדם הולך בדרך ; יש שהוא . p אם בר מזל הוא , ירק במעלה הר . בין כך ובין כך , יחלוף נופים , יותיר עקיבות , פניו אל הבלתי נודע . והנופים שנותרו מאחור , מה דינם ? העקיבות שהטביעו כפות הרגליים הרצות על הדרך ו / או הטביעות שהטביעו הנופים ברץ - האם פג תוקפן בגינם של נופים חדשים ואוויר אחר שנושם עתה האצן ? בראשית , 1996 ימים בהם תמה כתיבת ספר זה , פנתה דרכי פנייה חדה מנופי האסתטיקה האנגלו סקסית אל עבר פילוסופיה קונטיננטלית שבסימן האונטו תיאולוגיה . אני , שבאתי אל 'דפוסי היופי' כמי שמבקש להשלים מהלך משולש של 'הגדרת האמנות' ( 1975-1969 ) ו"השיפוט האמנותי" , ( 1978-1975 ) נקלעתי אל מרחב פילוסופי פיוטי , פוסט סטרוקטורליסטי , עתיר במטאפורות של קברים , חורבות ושברים , ונכבשתי על ידו . ויכוחים עליזים עם גמד חוצפן , תוך שמירת נאמנות להיגיון פשוט ולפרקטיקות סוציו תרבותיות , נראים לי עתה רחוקים : מוארים ולכודים מרי במייצג ופחות מדי שבויים בהעדרות של המיוצג . להוטים מדי לפתרון ופחות מדי לחידה . אלא שהספר נכתב , טביעות עקב וטביעות נוף נטבעו אלה באלה . האצן מתבונן אחורנית , והנה , טענות שנטענו בספר נותרו תקפות , אמיתותיו אמיתות , גם אם פניהן לפרקמטיה גלויה ולא אל הנסתר , וגם אם מרחב קיומן אינו במחילות חשוכות ... הנה כי כן , המסע דרך הספרות האסתטית העניפה לדורותיה , פילוס הדרך הרעיונית בסבך , הכשרת הנתיב לפתרון חידת היופי - אלה ונופיהם קוראים למסעם של האחרים , הקוראים ; גם אם האצן הסולל עצמו כבר פנה לדרכו אל יער אחר , אל פיסגה אחרת , כלומר אל תהום אחרת * ... אני שולף איפוא את הספר , "הגניזה"מ חוזר אל זה שממנו נפרדתי , מציג מת חי . כיצד יוצאים בשלום מפיצול אישיות שכזה ? אל תשאלו אותי ; שאלו את סופר הצללים , מחברו האמיתי של הספר , שאלו את איפכא . ג "ע האין כל אדם חושכ בבחינת ק מרתון שנידון להגיע לסוף מסלולו , לפלוט , "הובסנו" וליפול ?
|
|