|
|
עמוד:10
ימים עוברים ואני עם השירים . הנה חלק מן המחזור "סיום" ג / המופיע בקובץ " מוקדם : "ומאוחר אני קוראת את השיר בקול , שומעת את המנגינה . בשבילי זהו שיר של אדם החוזר הביתה אחרי מסע ארוך , אחרי היעדרות ממושכת , ומוצא כי עולמו חרב ואיננו . - הוא אינו מופתע . הוא ידע זאת קודם - ולא רצה לדעת . למעשה "חוזרים" כאן שני אנשים , הדוברת ובן שיחה . אולי שניהם מאותו מקום ? אירופה של לפני המלחמה הגדולה - וזו שלאחריה ? האם זה שיר על השואה ? נראה שכך הוא - אבל בעצם זהו שיר על כל מי שבית נעוריו אבד ואיננו , ובשום מקום כבר לא מחכה לו הסעודה שהוגשה על שולחן הוריו , על מפה לבנה , כי אין בית ואין שולחן , רק זיכרונות שאי אפשר לשכוח . האם זה שיר 'קטף בנושא נשי ? כמה אירופי הוא המקום הנאבד הזה , שבו גני שלכת פורשים שטיח זהוב בסתיו , ובאביב מלבלבים עצי תפוח בלבן . שיר על השיבה , בשבילי - על פולין . אמי באה משם , ואיבדה בשואה את אמה וחמישה מאחיה , ואף פעם לא העזה לשוב ולבקר בעיר הולדתה ונעוריה . גם אבי בא משם , ולאחר שמתה אמי החליט לעשות את המסע בעצמו . הוא לא רצה שמישהו יתלווה אליו בחוזרו אל עיירת הולדתו , אל המקום בו למד בחדר ובישיבה , אל ערי נעוריו , מקום שם פגש את אמי - אהבתו הראשונה . בשובו הביא כמה תמונות וסיפורים - אך בעיקר שתיקה גדולה , שמעולם לא העזתי להפר . אחר כך הגיע תורי , וביקרתי בקראקוב , עיר נעוריהם של הוריי . היא לא נהרסה במלחמה . העיר ורחובותיה , הרובע היהודי , סימטאותיו ושמותיהן העבריים המופיעים בשלטים על הבניינים - הכול כמו שהיה . רק הדיירים אחרים . הסתובבתי שם , ואיתרתי את הכתובת המדויקת , לפי הוראותיו של אבי . שום סעודה עם מפה לבנה לא המתינה לי בבית סבתי - האחת או השנייה . אם היה שם שולחן ערוך , לא לכבודי נערך . אני הזרה , הלא שייכת , אף כי השפה השורקת מוכרת ונעימה לאוזניי . היה יום יפה , קר מאוד . בתי הכנםת היו נעולים . האנשים ברחובות נראו לי מעוותים ומכוערים , כאילו נפגמו מחמת המאורעות שזיעזעו את מקומותיהם . זקנים ישבו על ספםל רחוב מכורבלים במעיליהם , מביטים בי בעיניים בוהות וכאילו אינם רואים אותי , העוטה את עולמי החדש כבועה . ( שירים ( 246 , 'א
|
|