|
|
עמוד:9
על פי התכנית הסטנדרטית של "טיפוסי המעשייה" שפותחה על ידי תומפסון . במחקר כזה מושם הדגש על תיעוד קפדני של נסיבות סיפור המעשייה , רקעו של המספר , ומידת " זיהומה" על ידי מקורות כתובים ( דרנטון . ( 1984 מחקר מרתק ברוח הגישה ההיסטורית הוא מחקרו של בארי צימרמן על "שמלת השבת של , "לה'חנה מאת יצחק דמיאל שוויגר . צימרמן מראה כיצד משתקפת בסיפור זה , באופן מוסווה , השקפת עולמם של חלוצי העלייה השלישית בארץ , עם האתוס הציוני שלהם מחד גיסא , ועם געגועיהם אל הדת היהודית והעיירה הגלותית מאידך גיסא . ברקע לסיפורו של שוויגר עומדת המעשייה "הכוכבים אשר היו לדינרי , "זהב מאוסף האחים גרים , אולם שוויגר "ייהד" את המעשייה , ושיקע בה באופן סמוי את מצוקותיהם של היהודים — החלוצים , בני העלייה השלישית , שגופם בישראל , ארץ התקוות , ארץ שהחליפה את העולם הדתי בערכים ציוניים מעשיים , חדשים , אולם הערכים לא סיפקו מבחינה רוחנית את היהודים החלוצים האלה הכמהים למנהגים , לאמונה ולמסתוריות שבדת , עליה נאלצו לוותר עם בואם כחלוצים לארץ . חנה'לה , על פי צימרמן משקפת את דמות החלוץ "האנוס" בעלייה השלישית , הנאלץ להעמיד פנים של מאושר , כשבפועל הוא רחוק מלהיות כזה . אנשי פולקלור , המיוצגים בספר זה על ידי מחקרו של יואל פרץ , ניסו למצוא את שורשיה , ואת הגרסה הבראשיתית ( האב טיפוס ) של המעשייה , את דרך הסיגול ( אויקוטיפיזציה ) של הסיפור למקום , לזמן ולמספר של אותה מעשייה , או לחילופין , הם ניסו לאפיין ולמצוא את המכנה המשותף לכל הקורפוס של "הספרות העממית" — אם בהיבט צורני , ואם בהיבט תוכני . שיטות המחקר המגוונות של חוקרי הפולקלור שינו כיוונים ודרכים , אך המשותף למחקר הפולקלוריםטי על כל הסתעפויותיו הוא בדיקת הסיפור העממי הלוקאלי מול הדפוס האוניברסלי שלו מחד גיסא , ובחינת החידוש שבסיפור ( האלתור של המספר הבודד ) ביחס לאופי המסורתי שלו , מאידך גיסא . חוקר הפולקלור דב נוי העמיד שלושה תנאים הכרחיים על מנת לסווג יצירה כשייכת לספרות העממית : הסיפור סופר בעל פה , על ידי , "מסרן" לקהל שהאזין לסיפור . היצירה הועברה מדור לדור , לפחות במשך שני דורות . מסירת היצירה נעשתה על ידי דמויות שונות בחברה , והן גם היו אלה שניסו לשמר אותה . הדגש של נוי הוא על כך , שהסיפור הועבר בעל פה . קיימת בהגדרה שלו הדגשה על היסוד האוראלי והשמיעתי כמרכזי בסיפור הקרוי "סיפור . "עם עם זאת , קובע נוי , שבשנים האחרונות החלו חוקרי הספרות העממית להבחין בשני מסלולים של סיפורים : המסלול הראשון הוא הסיפור שבעל פה , שבו כל מספר "יוצר" סיפור חדש , על ידי בחירת סגנון אישי , העברת מנהגים , ערכים ונורמות התנהגות , המשקפים את החברה שבה הוא חי ובהם הוא מאמין , תוך התאמה שונה ואחרת לקהל נמענים שונה . המסלול השני החל להיווצר , כנראה , בסביבות המאה ה 15 ( בעקבות התרחבות ידיעת הקריאה והכתיבה , וכן בשל המצאת הדפוס . ( זהו סיפור המועלה על הכתב , שמטרתו העיקרית
|
|