|
|
עמוד:8
ללמואנון דה מלזרב , המנהל הכללי של ספריית הלובר , שעודד את רוסו לפרסמו . ניתן לזקוף את תחושת המחבר שמסתו אינה ראויה לתשומת לב הציבור לעובדה שהמרחב האידיאי–למדני שיצק אל תוכה בהיקף חסר תקדים נראה לו אולי מוכר זה מכבר לקוראיה העתידיים של המסה ואף כחזרה על טענות שהוא עצמו השמיע בהקשרים אחרים . בין כך ובין כך , הוא התקין חיבור בנוי כהלכה , ובכך מימש עיקרון המובע בו עצמו באמביוולנטיות שתהדהד בעוצמה מחודשת בשלהי המאה : 20-ה הכתב , שאמור היה כמדומה לק ע ֵ את הלשון , הוא דווקא זה שפוגע בה ; אין הוא משנה את מילותיה אלא את רוחה ; במקום כוח ההבעה הוא מכניס בה דיוק . כאשר אדם מדבר הוא מעביר את רגשותיו , וכאשר הוא כותב — את רעיונותיו . הדברים דבורים — או שמא כתובים — על אופניהם , ובכל זאת חשים הקוראים , אפילו בני–ימינו , את הלהט הכבוש בהם . הרעיונות המובעים כאן , כגון שבראשית נוצרה המוזיקה הדיבורית , או הדיבור המוזיקלי ; שמקור הלשונות הוא רגשי ולא תועלתי ; שהמשמעויות הפיגורטיביות בלשון קדמו למשמעויותיה ; "מילוליות"ה ושבמוזיקה יש למלודיה בכורה , אסתטית ותפיסתית , על פני ההרמוניה — כל אלה ואחרים נצרפו יחדיו בתודעת המחבר ימים רבים ונעשו אחוזים זה בזה בקשרים שאינם לוגיים גרידא . קול המחבר נשמע מבעדם אף כשהוא נוצק לשפה זרה לו כעברית המודרנית שלפנינו ; לעתים נדמה שהוא מצליח לגלם רעיונות גנאלוגיים–קוגניטיביים–פואטיים אלו בעודו דובר עליהם , ובתוך כך סוחף את קוראיו עמם ִ . עם זאת , המכלול האנציקלופדי שרוסו מכנס אל תוך מסה קצרה זו , ושלל הוויכוחים שידעה תקופתו ושבהם הוא נוגע או אף טובל , עשויים לבלבל את הקוראים לגבי צירי הדיון המרכזיים שהמחבר בוחר לנתב בהם את רעיונותיו , ולגבי המשקל היחסי שיש לתת לטיעוניו השונים . האם בחלק הלשוני של החיבור , המהווה
|
|