|
|
עמוד:9
במקום הקדמה חיבור זה נכתב מתוך מצוקה של ממש . תחושתי העמוקה היא שחלק גדול מנושאי דגלה של תורת ישראל פוסעים בכיוון לא נכון , המתעלם מהיסודות הרבים של צלם א-לוהים שבאדם , וזאת בשני מסלולים . העולם הנאמן להלכה והדבק בה הולך אט אט ומפקיע את המבט המיוחד של התורה על האדם כבעל צלם א-לוהים . התפיסה האמונית ההולכת וכובשת לה מקום בלעדי מטפחת את ההכרה שהאדם חייב להתבונן על עצמו כעל מי שהוא " תולעת ולא איש ;" כמי שהוא תלוי באופן מתמיד בא-לוהים ולמעשיו אין משמעות של ממש זולת " השתדלות " מסוימת ; כמי שאין לדבר על זכויות האדם שלו אלא על חובותיו בלבד . שבחם של רבנים מתבטא בתיאור המופתים אותם חוללו או הנסים להם זכו ; חיפוש מקום המפגש בין אדם לא-לוהים מתחולל יותר בבתי הקברות מאשר בארצות החיים – בשווקים וברחובות ; האחריות המוטלת על האדם מפנה את מקומה לביטול ולאיון עצמי . כל אלה מצטרפים למגמה הממעטת את דמות האדם . היחס שבין האדם לא-לוהיו בדרך זו מדרדר גם את תפיסת האדם המאמין כלפי גופו , הנאותיו ושאר ענייני העולם . העולם הדתי פוסע יותר ויותר אל הפוריטניות , נאבק בהתמדה בהיבטים האסתטיים של המציאות ; מאמץ אט אט את תפיסות העולם שמקורן בבית מדרשן של תנועות המוסר הקיצוניות , ומתכחש לעצמו . מכאן אנו מוצאים את עצמנו גם ביחס בינינו ובין שאר בני האדם בעולם . העולם הדתי הופך את חוסר החשיבות שהוא מייחס ליצירה האנושית האוניברסלית לאידיאולוגיה . מדובר בהתרחקות הגוברת והולכת הן במישור הקיומי והן במישור האידיאולוגי . כל מה שלא צמח ב " קודש " אינו ראוי . לפיכך אין כלל מקום לתרבות העולם ולמגעו . אמריקה היא " עמא
|
|