|
|
עמוד:11
כך הנשים היו ביתי . כמו מיסטר מוזס , בעליהן של מספר מוניות שירות שפגשתי בדרום אפריקה , שהחזיק בכפר ליד יוהנסבורג ארבעה בתים ובכל בית אישה . זה בצד זה , בתוך מתחם של בתים וחצרות ועצי פפאיה וילדים , ועל כולן שלטה אמו שגם לה היה בית משלה . כשמיסטר מוזס היה חוזר לכפר הוא היה גר אצל אחת מנשותיו , וכולן היו שלו , אך לא היה לו בית — רק בעומק אחת החצרות הייתה חלקה שבה נהג לזבוח ולהתפלל לאבותיו , ורק לו בלבד מותר היה לדרוך שם , ואני מניח ששם היה בבית , אבל לא שאלתי אותו . כעבור ארבעים שנה , באמצע חיי , כשחזרתי לבקר את בית ילדותי , ישבתי בתוך השער של מבצר כנסיית גוליה והתבוננתי אל עומק מה שתומס מאן קרא לו "באר ההיסטוריה " ( מאן , — ( 1988 אל הבית והחצר שלידו , ודמיינתי שמאחורי הגדר שהפרידה בין החצר לסמטת הארמנים נשקף אלי השביס של סבתא , והילוכו האיתן , הכפוף מעט מכאבי מותנית , של סבא . הדמעות שעלו מתוכי באותו רגע קוננו עליהם ועל החצר ועל עץ האגוז שנשתל ביום שבו נולדתי , ועומד בה עד היום , ענק ופורה . וגם על אור הקיץ הרוחש זמזום חרקים וריח הלוחות של עץ לח שזה אך הוקצע , אשר מילאו את מרחב זיכרוני . בשנים שבאו אחר כך לא הייתי מסוגל ליצור לעצמי את המקום הנכון לי , את המקום שבו אוכל להרגיש נינוח ולמצות את מלוא האפשרויות שמקומות פותחים . את חרדותיי ואהבתי מיקדתי בחיבוקם של מקומות , וכנראה שמשום כך ויתרתי על תכניותיי לעסוק בציור , ובחרתי ללמוד אדריכלות . לפני כשלושים שנה , בערב קיץ חם , כשש שנים אחרי סיום לימודי בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון , ישבתי עם ידידי המנוח דן אבן אור ליד אחד השולחנות שבית קפה תלאביבי הוציא אל המדרכה . דיברנו , כהרגלנו , על ארכיטקטורה . שנינו היינו צעירים , אדריכלים , ומאוהבים במקצוע שלנו . היה לי משרד קטן בקומת קרקע , קבורה למחצה , ברחוב רמברנדט בתל-אביב . היו מאחורי כבר מספר עבודות , חלק מהן בוצעו . אהבתי את עבודתי , אך התחלתי להרגיש בעשייתי ובעולם הדיון הארכיטקטוני , הן אצל אנשי מקצוע והן בקרב הדיוטות , בחסרונה של תובנה לגבי התנאים המרחביים היוצרים נינוחות — היוצרים מקומות שהם נכונים בשבילי ובשביל הלקוחות שלי , מקומות המחבקים במידה אך גם מאפשרים מידה של חופש לא מאיים . לימודיי בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון העניקו לי הכשרה מקצועית , אך המשמעות הקיומית של מקומות לא עלתה כלל לדיון . היא נותרה בלתי מדוברת וכפי שאבהיר בהמשך , גם מנוכרת . הגעתי למסקנה שבדומה לתיקון עולמם הפגום של היחיד והחברה , גם תיקונו של עולם הדיון האדריכלי דורש תהליך של מודעות ושיקום . מצאתי עצמי עוסק יותר ויותר בחשיבה ובכתיבה על חידת הנוכחות של מקומות . במהלך כל אותו ערב האזין דן לשטף ההשגות , התלונות וההנחות שלי , ואחר כך , מתוך אותו צירוף שאפיין אותו , של חוש הומור מעודן והבחנה מפוקחת , הפטיר : "סע למקום רחוק וקריר וחשוב על זה קצת " . וכך עשיתי . סגרתי את משרד האדריכלים שלי , ובעזרת מלגה של המועצה הבריטית נסעתי לסקוטלנד , לעבוד על דוקטורט שעסק במשמעות הנוכחות המרחבית של מקומות . המחלקה לארכיטקטורה של אוניברסיטת סטרתקלייד בגלזגו , הייתה אז בין המובילות בעולם בתחום המחקר האדריכלי . בראש המחלקה עמד תום מרכוס , אדם בעל סקרנות אינטלקטואלית , להט מוסרי ויכולת להנהיג ולהלהיב . המנחה שלי היה הפסיכולוג דייויד קנטר , מחלוצי הפסיכולוגיה הסביבתית , והוא הדריך אותי בתחום החקירה הפסיכולוגית האמפירית , אך את רוב הזמן הקדשתי לאנליזה עצמית , בניסיון להבין את ההתנסות שלי בנוכחותם המרחבית של מקומות . תוך כדי כך קרעתי מעלי את כותונת הכפייה הכוחנית של עולם הדיון הארכיטקטוני המסורתי , וגיליתי את הפילוסופיה והפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית / פנומנולוגית . לבד , בחדר שחלונותיו הצרים השקיפו אל הגגות המושלגים של גלזגו , שקעתי במשך שנה בתהליך של הבנה עצמית : השרתי מעלי אט אט
|
|