|
|
עמוד:16
מאינתיפאדה למלחמה חולשת הערבים - כשלון הפלסטינאים מאת : דן שיפסן מה שמאפ"ן את התמורה העמוקה שעברה על הזירה האזורית , הוא התגלות החולשות המבניות של החברה הערבית , וחשוב לא פחות : חלחול ההכרה בעומקה ובחומרתה של המציאות הזו לתודעתו של הזרם המרכזי של האליטות הערביות . התופעה לגופה אינה חדשה . שורשיה נעוצים בכישלונם המתמשך של הערבים להתמודד עם האתגר שהציב בפניהם המערב , מאז ראשית העת החדשה לפני למעלה ממאתיים שנה . מה שמיחד את התקופה בשלהי המאה העשרים , הנידונה כאן , היא התנפצותן של התקוות שתלו הערבים מאז השתחררו , באמצע המאה הזו , מן השלטון הזר . בסוף שנות השישים קרסה , ברעש גדול , האופציה הרדיקלית שהציע באמצע שנות החמישים ג'מאל עבד אל-נאצר . בראשית שנות השמונים התברר כי אפילו השליטה , הבלעדית - כמעט , במשאבי אנרגיה אדירי ממדים שהעולם כולו זקוק להם והצבר הון אגדי בהיקפו ממכירתם במחיר מופקע , אינם יכולים לחלץ את הערבים ממצוקתם . בשלהי המאה חלחלה לאיטה לתודעת הערבים ההכרה שכשלים מבניים של החברה הערבית הם המונעים ממנה להשתלב בהישגיו של העולם המודרני . האליטות , המודעות לשינויים המתחוללים בעולם המפותח , החלו להבין כי הערבים נקלעים למבוי סתום מבחינת יכולתם להתמודד עם אתגריה של המאה ה , 21- מסיבות אנדוגניות הקשורות בסדר החברתי , באופיים של המשטרים הפוליטיים ובסדר העדיפויות התרבותי שהתמסרו בארצותיהם . הם ראו בעיניים כלות את הכישלונות הכלכליים המהדהדים , את הפיגור המדעי והטכנולוגי , את הדיכוי הפוליטי ואת ההשלכות של כל אלה על איכות החיים הקיימת והצפויה בעולם הערבי . הציבור הרחב לא היה זקוק לניתוח כלכלי , חברתי ופוליטי מעמיק , כד להבחין בפער ההולך ומתרחב בין איכות החיים של העולם המפותח , שהשתקפה בשידורי תחנות הטלביזיה תלותיות , לבין מציאות חייו העגומה וחסרת התקווה . הכל הוסיפו , כמובן , להאשים את הקולוניאליזם , את הכיבוש הישראלי ואת ארצות-הברית . רק מעטים היו מוכנים לקבל את מלוא חלקם של הערבים עצמם באחריות להיווצרותה ולהתמדתה של המציאות הזו ומעטים עוד יותר היו מוכנים להסיק את המסקנות המתבקשות מכך . עם זאת הבינו רבים מאי פעם כי העולם המפותח אינו עוצר את דהירתו לשיפור איכות חייו , כדי להתרשם עמוקות מן האשמות האלה או כדי ליטול על עצמו את האחריות לחילוץ הערבים ממצוקתם . מתקווה ליאוש ההכרה בכישלונם של הערבים להתמודד עם אתגריו של העולם המודרני , בדרך של אימוץ דרכיו וערכיו , נתנה תנופה לצמיחת רדיקליזם מסוג ישן-חדש : הרדיקליזם האסלאמי ( הקרוי לפעמים במערב "פונדמנטליזם . ( " בניגוד למענה שאימץ נאצר בשנות החמישים והשישים , המייצג רדיקליזם של תקווה , מבטאת התופעה שאפיינה את שלהי המאה העשרים , במידה רבה , רדיקליזם של "אוש . התקווה שהציע נאצר הייתה מושתתת על השתלבות מעמדות-כח בתמורות המתחוללות בעולם וניצול ההזדמנויות שמציע סדר-העולם שהתגבש בתקופתו ( ובראשו המלחמה הקרה ) באופן שהערבים יוכלו להיבנות ממנו . הרדיקליזם האסלאמי בונה אמנם על התקווה לשיקום גדולת העבר של הערבים והאסלאם , אך חלק ניכר מן המשיכה שהוא מציע , לבאים בשעריו , הוא מסגרת מתאימה לפרט , לצורך התמודדות קולקטיבית עם מציאות של כשלון מתמשך : אם ממילא אין הערבים עומדים בהתמודדות עם העולם המערבי , מוטב לדחות על הסף מלכתחילה את הניסיון , שנדון בהכרח לכישלון , לאמץ את דרכיו ולהתבצר , תחת זאת , בחיקה החמים והמוכר של הציביליזציה האסלאמית . אם תצליח זו לכפות על המערב שינוי במאזן הכוחות , בזכות לקט מאמיניה ונכונותם למאבק מתמשך - מה טוב , כל עוד אינה מצליחה - יוכלו תומכיה לפחות לחיות במסגרת סדר חברתי ופוליס המתאים לערכי היסוד שלהם , בלא הדיסוננס המתסכל של ניסיונות התמערבות כושלים . לתופעות האלה בעולם הערבי ( והמוסלמי ) יש כמובן היבסים החורגים הרבה מן הנושא הנדון כאן . מה שחשוב לענייננו הוא חלחול ההכרה בחולשתם של הערבים בכלל , ובסיכו"הם העגומים בהתמודדות עם ישראל בפרס . חשוב להבחין כאן בין הכרה במציאות הזו לבין השלמה עמה . הזרם המרכזי בעולם הערבי ער מאי פעם להתרחבות הפער בין הצלחותיה המתמשכות של ישראל לבין קשייה העמוקים של חברתו שלו . לא אחר מאשר שר החוץ הסורי פארוק אל-שרע - אחד הדוברים המובהקים של המחנה הרדיקלי - נתן לכך ביטוי , מפתיע בגילוי-הלב שלו , בהרצאה שפורסמה במלואה בעיתון לבנוני . הכרה זו אין משמעה השלמה . לנוכח המציאות העולמית והאזורית שהוזכרה , מתקוממות האליטות בעולם הערבי , יותר מאי פעם בעבר על השיבוש היסודי בסדר הקוסמי , שדחק את מי שנועדו לגדולה לשפל המדרגה , והזניק דווקא את מי שנועד לחרפה ולמסכנות אל פסגת ההצלחה . בלא העלבון הצורב הכרוך בתחושת השיבוש הזו , קשה להסביר את פרצי האיבה , המופלגים בחומרתם , אבו-מאזן , סגנו של ערפאת , האם הוא יבין את מה שהיו"ר לא הבין ?
|
|