|
|
עמוד:12
עד היכן מגעת המחוייבות המוסרית של המדינה לשלוחיה ? הידע , הנסיון והיכולת שרכשו אנשי מודיעין במהלר עבודתם אינו רכושם הפרסי ואסור להם לסחור בו לתועלתם . וסי מלמן מדינה מחוייבת לתמוך , לסייע ולעזור לכל שלוחיה . נקודה . זה חל על כל עובד מדינה ופקיד , בין אם זוטר או בכיו בכל מקום . קל וחומו ציווי זה תקף לגבי אנשי מעוכות הבטחון והמודיעין ובעיקו לאלה הנשלחים למשימות מסוכנות . זו לא וק חובתה החוזית והמשפטית של המדינה אלא בעיקו חובה מוסוית ואנושית . אבל נשאלת השאלה , עד היכן מגעת חובה זו . האם יש לה גבולות ומגבלות . האם צויכים להיות לה גבולות . שאלת הגבולות מתחדדת דווקא כזמן ששורות אלא נכתבות , כאשר המדינה מוצאת עצמה חלוקה בסוגייה : האם צריך לחלץ את הצוללת דקר הטבועה במעמקי הים , בלי שים לב למחיר . האם במחיר של שלושים מליון דולרים ראוי לה למדינה למלא את התחייבותה , גם היא לרוב בגדר של קלישאה נבובה בנוסח "נעשה הכל כדי להחזיר את חיילנו הביתה , " או ראוי "להביאם לקבר ישראל . " והאם יש למלא התחייבות זו כאשר המחיר ינסוק למיליארד דולרים ? תשובתי לשאלות אלה ברורה וחד משמעית . כן , יש למדינה מחוייבות עקרונית לשלוחיה . אולם זו מחוייבות מוחלטת אך ורק על ציר פילוסופי ובהקשר אבסטרקטי . מה משמעות הדבר ! על המדינה להפגין רוחב לב , לתת גיבוי , להקרין נאמנות ולהעניק תחושה לשלוח שחייו כסכנה , ולמשפחתו כי היא עומדת מאחוריו . עליה להיראות כמי שיוצאת מגידרה כדי לשחרר את השלוח , אם הוא נפל בשבי , כלוא בכלא או למצוא אותו אם הוא נעדר . גיבוי כזה לא ניתן ותחושה כזו לא הוענקה במקרה של אסירי "הפרשה . " ממשלות ישראל בין השנים 1955 - 1967 לא רק שלא יצאו מגידרן אלא , שבדיעבד , התברר כי לא התאמצו להביא לשחרורם של חברי רשת הריגול והחבלה הישראלית , שנמקו כבתי כלא במצרים . בדיעבד , אנו יודעים את הסיכות לכך . ולא כאן המקום להכביר על כך במילים . כיום , כמובן זה לא יכול לקרות . מערכת הביטחון וקהילת המודיעין השתנו והן לא יעזו לשבת בחיבוק ידיים , כפי זה נעשה באותם שנים . גם אם יעשו זאת לא יניחו להן , דעת קהל עירנית , חשדנות וספקנות של הציבור הרחב כלפי השלטון ובמיוחד תקשורת חוצפנית ואף תוקפנית . יש עוד הבדל אחד בולט בין הדרך בה נהגו ממשלות בעבר למה שנעשה בהווה . כיום , נרתעות הממשלות פחות מבעבר לקחת אחריות ישירה ופומבית על כישלונות מבצעיים . כ"פרשת לילהאמר , " ישראל לא הודתה בפומבי באחריותה לשלוחיה , אם כי בחדרי חדרים , במגעים חשאיים עם ממשלת נורבגיה , היא עשתה זאת . במעצרם בשנה האחרונה של אנשי המוסד בקפריסין ובשוויץ כבר לא התקשתה ממשלת ישראל להודות בפומבי באחריותה השילוחית לעצורים ואף התנצלה על כךלמדינה מחוייב / ת עקרונית לשלוחיה . אולם זו מח " / ב / ת מוחלטת אך ורק על ציר פילוס / פי / בהקשר אבסטרקטי . מה משמעות הדבר ? על המדינה להפנין רוחב לב , לתת ניבוי , להקרין נאמנות ו להעניק תחושה לשלוח שחייו בסכנה , \ לממ 0 \ חת \ כי היא עומדת מ 0 ח » י . \ הדילמה היא - האם יש להחיל על הציווי המוסרי עקרונות הלקוחים מתחום גישת עלות-תועלת ! כלומר , עד היכן יכולה מדינה להרחיק לכת כמחוייבותה לשלוחים . האם עליה לחלץ שבוי מכילאו גם אם הדבר יגרום למותם של המחלצים . לדעתי , לא באל"ף רבתי ! האם יש להגביל את המחיר הכספי שעל מדינה לשלם תמורת שלוחיה . אני גורס שאכן יש לתחום את הנכונות הזו , המופשטת והתיאורטית , כאשר צריך לתרגם אותה להחלטה מעשית ולכמת אותה . אפשר אולי להשקיע כמה מיליוני דולרים כדי להשיג מידע או כדי לפדות שבוי . אכל עשרות מיליוני דולרים הם כבר מחיר מופרז . ככלות הכל , עבודה בקהילת המודיעין אינה שירות צבאי ואף לא שירות לאומי , המחוייבים מכוח החוק . הם נעשים מתוך וולנטריזם ולא בכפייה . סונ" ת החונה , או העזרה , של המדינה ל של / חי ה אינה דרך חד צדדית . נם לשלוח יש נ / חו" נ / ח כלפי מ 1 \ לחי \ \ כל 0 י הציבור הרחב , שמטנו הוא אמור לשאוב את ח / סנו המוסרי ואת התוקף למעשיו . מי שמוכנים להתגייס ולשרת כקהילת המודיעין יודעים כי הם נוטלים סיכונים מסוימים . הם רשאים לצפות כי המדינה תעשה עבורם במקרה של תקלה או סכנה את המירב האפשרי . הדבר צריך להיות האפשרי . לא הכל . רק את האפשרי . זו אינה המיגבלה היחידה . המחוייבות לשלוח אינה יכולה לחרוג ולהיות יוצאת דופן מהדרך שבה נוקטת ממשלה כלפי עובדים אחרים . בית המשפט העליון דיבר באחד מפסקי הדין שלו על " מבחן בוזגלו . " מבחן דומה צריך לחול על אנשי המודיעין . מה שלא תעשה המדינה למען עובד שלה מן השורה , למשל במוסד לביטוח לאומי , אל לה לעשות למען איש המוסד . לזכות להנות מהעדפה כזו או אחרת , רמז ראש המוסד , אפרים הלוי , כמאמרו ( בספרו של העורך חזי כרמל , ( על אחריות המדינה לשלוחיה . לדעתו של ראש המוסד על אנשי המודיעין , המחרפים נפשם להנות מתגמול ראוי גם לאחר שפרשו מתפקידם או כמיוחד אם שבו מפעילות המבצעית מסוכנת כמדינה עויינת . הלוי היה בוודאי מצפה שהמדינה תסדר להם ג'ובים והטבות אחרות . אני גורס כי אנשי קהילת המודיעין אינם זכאים לכך . אסור ואין זה צודק , הוגן , או מוסרי להעניק לאנשי קהילת המודיעין יחס "מועדף . " עבודה בקהילת המודיע / אינה שירות צבאי ואף לא שירות לאומי , המחו"בים מכוח החוק . הם נעשים מתוך וולנטריזם ולא בכפייה . סוגיית החובה , או היעדרה , של המדינה לשלוחיה אינה דרך חד צדדית . גם לשלוח יש מחוייבות כלפי שולחיו וכלפי הציבור הרחב , שממנו הוא אמור לשאוב את חוסנו המוסרי ואת התוקף למעשיו . אם השלוח חתום על הצהרת סודיות עליו למלא אותה בלי כחל או שרק . לאחרונה אנו עדים לפורשים או ותיקים מקהילת המודיעין שמוצאים דרכים לעקוף את האיסורים למיניהם המוטלים עליהם . זה חל על תחומים רבים : כותבים ספרים , מייעצים , מקימים חברות ומקדמים עסקים פרטיים . הידע , הניסיון והיכולת שהם יוסי מלמו
|
|