|
|
עמוד:8
" יש להפריד בין זכות ההתכחשות של המדינה לאחריות האישית של המפקדים" " חובת הנאמנות כוללת קודם כל את המפקדים הישירים , אח"כ את המדינה ובע קבותיה הציבור האזרחי שתמיכתו חשובה לאורך כל הדרך . ראיון עם רוברט דסה ? אורי נאמן וניצה צמרת סיפורה של ושת הויגול היהודית שפעלה ונתפסה במצוים בשנת , 1954 הידוע גם בכינוי " הפושה" ו"עסק הביש" הגיע לסיומו בשנת , 1968 עת שוחורו מהכלא המצרי אחרוני הכלואים . האומנם ! בסלון ביתו המטופח במרכז הארץ מדבר רוברט דסה , מאסירי הפרשה , בהתרגשות רבה על הכאב העמוק הנמשך לאורך שנים ועל השבר הגדול וקשה לו להתנחם ולהתפייס . הזמן שחלף לא העלה ארוכה על הפצעים , וגם היום אין הוא יודע אם וכיצד ניתן לסגור את מעגל ההתכחשות של המדינה כלפיו . מי שחווה על בשרו את הבעייתיות של זכות ההתכחשות של המדינה אל שלוחיה , סבל ושילם מחיר אישי כבד , האם זכות זו מקובלת עליך ! למדינה יש את מלוא הזכות להתכחש אל שלוחיה , יש כאן הגיון של חשאיות מקצועית ולכן , התכחשות המדינה מקובלת עלי . גם לנו כשליחים היה ברור שעלינו להתכחש למדינה ועשינו זאת מתוך הכרה כדי לא להזיק למדינה . אנחנו פעלנו מתוך אידאלים ואמוציות , האמנו כחשיבות הדברים , היינו צעירים ותמימים . אני הייתי נער בן שמונה עשרה , אכל המפעילים שלי היו אנשים מבוגרים שלצערי כלל לא העלו בדעתם את האפשרות לכישלון . הם פעלו באופן מרושל ובלתי אחראי . עד היום איש לא נתן הסכר מדוע נעשו הדברים כפי שנעשו . עד היום איש לא נתן את הדין על כך . מה שאני מתכוון לומר הוא , שיש להפריד בין זכות ההתכחשות של המדינה לאחריות האישית של המפקדים . אתה אומר בעצם שזכות ההתכחשות מקובלת עלין ברמה הפורמלית , בשעה שאת חובת הנאמנות יש לממש ברמה הקונקרטית ! בפועל האנשים ששלחו אותנו התכחשו בשני המישורים . הם הרי לא פעלו למען השחרור שלנו וידוע לכל שהיו הזדמנויות שהוחמצו . לצד ההתכחשות הפורמלית שמקובלת עלי והייתה מקובלת נם על חברי , האמנו שהמפקדים הישירים אשר שלחו אותנו למשימה , גיבלי pi צור , דואגים לנו . לא עלה כדעתנו שעקב הכישלון איש אינו לוקח חלק בטיפול כדי לא לשאת באחריות . המפעילים שלי פעלו בא / פ / מרושל ובלתי אחראי . עד היום איש לא נתן הסבר מדוע נעשו הדברים כפי שנעשו . עד היום איש לא נתן את הדין על כך . אני מכיר את רוב האנשים אישית , היו לי ציפיות מהם . אני שואל בדיעבד , האם משנה מי נתן את ההוראה ? העובדה היא שההוראה ניתנה , הרי לא פעלנו על דעתנו . בארץ עסקו כל הזמן ב"מי נתן את ההוראה . " כששבתי ארצה אחרי ארבע עשרה שנים בכלא הרשיתי לעצמי לשאול שאלות , גיליתי שהשיכחה הייתה נחלת כולם , אנשים לא זכרו . לא רצו לזכור , כך היה נוח יותר . וכי מה חשבת שאפשר יהיה למחוק את הפרשה מהתודעה ? אם לא נזכור זה לא קרה ? אנחנו אומנם הוגדרנו כאסירים פליליים מצריים אבל , אם המפקדים ששלחו אותנו היו לוקחים אחריות שילוחית היה מתבקש שהדרג המדיני ידאג בהמשך לשחרור שלנו . כך צריך להיות . המזל היה שמאיר עמית שהתמנה לראש המוסד התערב למעננו ולא ויתר , אף שלא היה קשור לעניין , אחרת היינו ממשיכים להרקב בכלא . האם כשגו"סתם או , כשנשלחתם למשימות , דובו איתכם אי פעם על תקלה אפשרית ! לא . מעולם לא דובר על כך . במעורפל דובר על כך שהפעילות מסוכנת ואינה דומה לפעילות ציונית מחתרתית ברמה המקומית . בכל תקופת ההכשרה לא דובר על 'מה יקרה אם / לנו היה ברור שבכל מקרה אנחנו בידיים טובות ותמיד ידאגו לנו . הייתה או , לא הייתה אמירה ! לא הייתה אמירה וגם לא דיברו מפורשות על סיכונים או , תקלות אפשריות . כשאברי הגיע למצרים הוא אמר : "הייתם צריכים להתחיל לפעול אתמול , אני אדאג לאמצעים , אני אדאג לכם " ... הוא הלחיץ אותנו אבל הרגשנו בטוחים . בסופו של דבר , עצם השיחוור ותהליך השיקום חיפו על עוגמת הנפש ! לא די שהתעלמו מאיתנו כשישבנו בכלא , המשיכו להתעלם מאיתנו גם כששבנו ארצה . חזרנו כמו גנבים בלילה , הסתירו אותנו מעץ הציבור , קבלות הפנים היו חשאיות , עד היום לא ביקשו מאיש מאיתנו סליחה . אנחנו , אנשי הפרשה מתוייקים כאנשי "עסק הביש , ' האם יש לנו בכך חלקל הרי הסגירו אותנו . זהו עסק הביש של המפעילים שלנו שלא עשו עבודה מודיעינית כהלכה ושלחו לפקד עלינו אדם שהיה סוכן כפול . כעבור שנים הוא פירסם בעיתון " הארץ" את השקרים שלו ואילו לנו לא נתנו לפרסם את האמת . לאורך השנים שילמו המשפחות שלנו את מחירה הגבוה של השתיקה , אמא שלי סבלה יותר ממני , הקהילה היהודית במצרים שילמה מחיר יקר ואנחנו עד היום לא קיבלנו הכרה . אין דבר שיכול לחפות על עוגמת נפש כזו . אם זכות ההתכחשות וחובת הנאמנות הן כשתי כפות המאזניים , אתה אומו שהדבר הראשון שנמצא בכף הנאמנות - הוא קבלת האחריות של השולח ! כן- רובוט דסה
|
|