|
|
עמוד:7
מבוא כמאתיים שנה חלפו מאז הלך לעולמו האמן הגדול לודוויג ואן בטהובן ועדיין רב הצמא לפרי רוחו . ברחבי העולם עולים אמנים על בימות הקונצרטים מדי יום ומבצעים מגוון מיצירותיו — ברסיטלים , בערבי שירה ובקונצרטים קאמריים או סימפוניים . אף תלמידים צעירים נהנים להתמודד עם יצירותיו ורואים בהן אתגר חשוב . מהו סוד הקסם של יצירתו ? יצירתו של בטהובן היא יצירה דרמתית רבת פנים . המאזין לה אינו יכול שלא לחוש באור הרב הקורן ממנה , והמיטיב להאזין יחוש בליריות שלה . בני דורו של בטהובן מספרים בזיכרונותיהם ובמכתביהם שנגינתו בפסנתר עוררה בהם רגשות עמוקים . באילתוריו היטיב לחדור לנימי הנפש של מאזיניו : עתים צחקו ועתים בכו , לפעמים חשו מתיחות רבה או היו שרויים בשלווה נינוחה . כל חייו עסק בטהובן בחיפוש אחר צבעים חדשים . לדבריו , " אמנות יש להפרות בלי הפסקה , " וברעיון זה החזיק כל חייו . בטהובן לא היה מסוגל להיצמד למוסכמות , והדבר ניכר ככל שהוסיף שנים . צורך הביטוי שלו תבע התייחסות ביקורתית לכל המו ּ כ ּ ר , הן ביחסי הצלילים כדי להפיק צבעים חדשים והן ביצירת יחסים דינמיים חדשים המאפשרים פיתוח דרמתי עז . וגם מבחינה צורנית — הוא לא חשש לשנות את מבנה היצירה , בין אם זו סימפוניה , רביעיית מיתרים או סונטה לפסנתר . את תנועות המקצב והטמפו רתם כדי להבליט ביצירה היבטים דרמתיים . באמצעות צירופי צלילים , שהיו חדשים לזמנו , יצר אווירה מתאימה לתחושות שביקש להביע ביצירותיו השונות . גם שמות של סונטות , כגון סונטת " הסערה" וסונטת " הפרידה" וכן הערות לחלקי סונטות מצביעים על גישה חדשנית שבלי חשש מעניקה רעיון לפרקים מוזיקליים . הדבר בא לידי ביטוי גם בסימפוניות , כגון " הפסטורלית" על חלקיה , או הסימפוניה " התשיעית , " שמשולבת בה מוזיקה מקהלתית עם סולנים , ובה מביע בטהובן את יחסו לרוח החירות בלחן שחיבר לאודה של שילר . יחסו זה מתבטא גם ב"פידליו , " האופרה היחידה שחיבר , בפתיחות למחזות הקשורים בחופש ובתחושה מוסרית עמוקה כגון "אגמונט , " "קוריולאנוס , " ו"המלך סטפן " .
|
|