הצבר מאודיסה

עמוד:26

לזרא היה לו השלג הקר , זה הבוץ הלבנבן . " מי שהעתיק את השיר הזה וצייר את תמונות הנוף היה נער שנשמתו כבר נכספה לארץ התמרים השוכנת על גליו הכחולים של הים התיכון . כבר אז התמסרה נפשו לארץ זו , התמסרה כליל , ללא שאלה וללא סייג וללא חזרה . ב"סיפור ימי" הוא מספר כי פעם שאל את אמו : "הגם לנו ליהודים תהיה בעתיד מלוכה " ? והיא ענתה : "כמובן , תהיה , טיפש שכמותך " ! מאז לא שאל עוד ודי היה לו בכך . ואכן , האמונה המוחלטת בתקומת המדינה העברית בארץ ישראל ליוותה אותו כל ימי חייו . לא היה זה רק ענין של אמונה בלבד - היתה כאן ידיעה . הוא ידע כי המדינה קום תקום , וכל-כך היה בטוח בזה עד שלא היה לו צורך לחזור על כר ולנפנף בדגל זה ( אלא לאחר שנים , לצרכי תעמולה . ( גם בזאת דמה לצברים של ימינו , שבשבילם לא היתה הקמת המדינה בגדר בעיה : מדינה עברית ? איזו שאלה ! תמיד היתה ותמיד תהיה . אבי תמיד התפאר בעיר מולדתו אודיסה , אך היתה לו סלידה מרוסיה . פעם , בשנות העשרים בפאריז הזמין הליברל הרוסי הגולה מיליוקוב את אבי להשתתף בסימפוזיון על "רוסיה והיהודים . " מיליוקוב , שדבר ראשון , יצא מן ההנחה שכל מאוויהם של יהודי רוסיה הם לשוב לרוסיה . אבי , שהיה הנואם השני , יצא מכליו משום שמיליוקוב לא הזכיר אף במלה אחת את הציונות . מיליוקוב דיבר בפאתוס פיוטי על ערבות רוסיה רחבות הידיים ומכוסות השלג . אבי אמר לו כי נפשו אינה כמהה כלל לשלג , שלגביו שלג הוא רק בוץ לבן , והוא שואף לשמש ולאור , לחופש ולשוויון . אין לי ספק כי מה שראה והרגיש באודיסה היה העובדה שעיר קוסמופוליטית זו ( רק המינהל היה בה רוסי : האוכלוסיה היו יהודים , יוונים ואוקראינים בחלקים שווים כמעט ) אינה רוסית . לגביו היתה אודיסה הפתח דרומה : לארץ , למרד , לשוויון , לשיחרור . וזאת אהב לזכור עד סוף ימיו . אבי אהב את חופי הים השחור , הים הנשפך איישם בדרום אל הים התיכון . במיוחד אהב את חופי אודיסה , אליהם היה שמור לו בליבו יחס מיוחד . כה אהב חופים אלה , עד כי פעם , בדברו על הים הצפוני , שמעתיו אומר כי זהו "ים ללא פלפל . " נפשו נתונה היתה לים הדרומי . ב 1962 נסעתי בארצות אירופה וניסיתי לבקר במקומות שבהם ישב אבי בימי נעוריו . בנוסף לאודיסה היתה לו עוד אהבה גדולה בחייו : רומא , זו עיר הקיסרים שבה למד משפטים . אלא שהוא לא נסע מרוסיה ישר לרומא . הוא יצא ללמוד משפטים בעיר ברן , בירת שוייץ , שבה ישבו אז רוב הגולים המדיניים של הימים ההם . גולים מדיניים אלה היו שמנה וסלתה של האינטליגנציה הרוסית , אלילי הנוער . אין פלא שכאשר קיבל אבי אפשרות לצאת ללמוד כחוץ לארץ כיון את צעדיו לברן . היה זה ב , 1898 ובברן ישבו אז

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא