המעבר של הזיכרון האישי והמשפחתי לאווירה לאומית

עמוד:13

שנפלו   במלחמות   ישראל ,   מתוך   עדה   בת   100 , 000   נפשות . 1 , 200   נכים 110   ,   אלמנות   ו375-   יתומות   ויתומים ...   לכן   יום הזיכרון   הוא   של   המשפחה ,   של   העדה ,   ובראש   ובראשונה הוא   של   המדינה .   דאגו   במגזר   ל"חלוקת   עבודה : "   חמש שלוחות   של   מרכז   יד   לבנים   בכרמל   ובגליל .   תפקידו   של   כל רכז   שלוחה ,   להיכנס   הביתה   למשפחה   כמעט   פעם   בשבוע ולשאול   "מה   חסר   לכם . " ?   סידור   זה   נועד   למנוע   תסיסה בעדה   שקשרה   את   גורלה   בגורל   המדינה ,   באמצעות   גורמים שונים . סעדי   זיאד   מסר   נתונים   על   156   החללים   בני   העדה   הבדווית . הטקס   הראשון   של   יום   הזיכרון   היה   ב , 1992-   כאשר   בני המשפחות   הבדוויות   התאגדו   להקים   אתר   הנצחה   לחללים . בעדה   הבדווית   אין   בית   עלמין   צבאי   מכיוון   שכל   חמולה קוברת   בחלקה   שלה .   לכן ,   באתר   ההנצחה   הארצי   מתקיים הטקס   לכ 10 , 000-   איש .   בעדה   מתקיימות   פעולות   הנצחה רבות ,   במערכת   החינוך   ובקריאת   צמתים   או   רחובות   על שם   חללים .   כל   נער   בדווי   משתתף   ביום   עיון   בנושא . משה   רובוביץ "   : בשנים   האחרונות   אנחנו   עדים   להרחבה   של מעגלי   האבל ,   מעבר   לבן   זוג   וילדים ,   אל   בני   זוג   ובנות   זוג , אף   שאינם   נשואים ,   לאחים .   זה   בא   לידי   ביטוי   באופן   בולט מאוד   בהתדיינות   של   החברה   הישראלית   סביב   הנושא .   קיים ויכוח   ציבורי   בנושא   הצפירה ,   יותר   ויותר   משפחות   נעדרות מטקסים   ממלכתיים   ומעדיפות   אירועים   פרטיים .   מערכת החינוך   איננה   חיה   בחלל   ריק .   התלמידים   והמורים   מביאים אתם   לכיתה   את   כל   השאלות   והספקות .   המפגש   הזה בין   המורה   המבוגר   או   המורה   המבוגרת   לבין   התלמידים הצעירים   -   מפרה   את   השאלות   האלה ,   נותן   להן   את הלגיטימציה   והאפשרות   להתמודד .   ולא   תמיד   יש   פתרונות . הלחץ   לביטויים   אינדיבידואליים ,   אוונגרדיים ,   שהצעירים מגדירים   כביטויים   רלוונטיים   להם   -   הולך   וגובר   עם   הזמן . והמורה   או   המורה   בכיתה   מוצאים   את   עצמם   בקושי   גדול , להטמיע   בקרב   התלמידים   את   החשיבות   של   הביטוי האינדיבידואלי   לרגש   ולצער   מצד   אחד ,   ולהבהיר   לתלמיד שהוא   חלק   מקהילה ,   חלק   מעם ,   מצד   אחר ;  שהוא   איננו פטור   מביטויי   האבל   הרשמיים ,   הציבוריים ,   או   כפי   שאנחנו קוראים   להם ,   הטקסים .   מערכת   החינוך   אינה   צריכה   לפתור את   המתח   שבין   המודרניזם   ובין   הפוסט-מודרניזם .   על מדינת   ישראל   -   ומערכת   החינוך   אתה   -   ללמוד   לחיות   בצל המתח   הזה .   הפתרון   צריך   לאפשר   את   המתח   הזה ,   ללמוד לחיות   אתו   -   לא   כאילוץ ,   אלא   כדבר   חיובי   שאני   רוצה   בו . ככל   שהחברה   תתבגר   ותלמד   לחיות   עם   המתח   הזה ,   כך תהיה   ההתבגרות   האמיתית   של   החברה . " אלי   בן   שם   מחשיב   מאוד   את   הקונצנזוס   הלאומי   הראוי בנושא   יום   הזיכרון .   לדבריו ,   רוב   בני   המשפחות   השכולות אינם   מצליחים   לחגוג   את   יום   העצמאות "   . אחרי   הטקס , אני   אישית ,   ואני   בטוח   שהרבה   הורים   אחרים '   , גמורים' לגמרי   ואי   אפשר   לחגוג .   החיבור   של   יום   העצמאות   ליום הזיכרון   הוא   ראוי .   ביום   הזיכרון ,   אני   חש   וכמוני   הורים רבים   כמו   שעון   קוקייה .   אנחנו   עושים   קוקו   ל24-   שעות , כל   עם   ישראל   מחבק   אותנו ,   עוטף   אותנו   -   ואחר   כך   יש לנו   עוד   364   ימים   להתמודד ,   כשכולם   שוכחים ,   וזה   העניין החמור .   אני   חושב   שהמדינה   לא   השכילה ,   בלשון   המעטה , להנחיל   מורשת   ואנחנו   רואים   זאת   במיעוט   הנוכחים   בטקסים הצבאיים . " בן   שם   יזם   מהפך   בבתי   יד   לבנים .   הם   נהפכו   לבתים   תוססים , ופועלים   בהם   חוגים   שונים   לכלל   הנוער "   . אנו   תלויים   רבות בראשי   עיריות   בנושאים   הללו ,   ולכן   יוזמים   את   'חוק   יד לבנים'   בכנסת ,   כדי   שלא   להיות   תלויים   בהם .   מקוממת אותי   התופעה   שבבתי   העלמין   הצבאיים   נקברים   בניגוד לחוק   סוהרים ,   שוטרים   וגם   יהודי   שהיה   חבר   של   בן   גוריון . לאיש   אין   אומץ   לב   לגעת   בזה . " אל"מ   דפנה   הררי   הדגישה   את   החשיבות   להגיע   לכל   משפחה שכולה ,   לסייע   בכל   מה   שניתן ,   ולזכור   תמיד   כי   ההורים והמשפחה   הקרובה   הם   המעגל   הראשון   שיש   לטפל   בו . צה"ל   החל   בשנים   האחרונות   לשלב   משפחות   שכולות במשלחות   "עדים   במדים"   של   הקצינים   הסדירים   לפולין להיכרות   עם   השואה .   חיוני   לעודד   שילוב   של   המשפחות בפעילויות   צבאיות   מסוג   זה .   צריך   לסייע   למפקדים   שחוו שכול   כמה   פעמים   ואשר   נאלצים   להתמודד   עם   המטען ההולך   וגובר . מושב   שני יום   הזיכרון   -   גישות   באקדמיה   לנושא הזיכרון   והשכול משתתפים :   יו"ר   המושב   -   אפרים   הלוי ,   יו"ר   המל"מ   ולשעבר ראש   'המוסד ; '   ברוך   ברוך   -   אדריכל ,   משרד   ברוך   סלומון , מתכנן   אתר   ההנצחה   לחללי   המודיעין ;  ד"ר   עליזה   לביא   - המחלקה   למדעי   המדינה   אוניברסיטת   בר   אילן ;  פרופ'   שמשון רובין ,   פסיכולוג   קליני ,   חוקר   ומטפל   בתחום   השכול אוניברסיטת   חיפה . ברוך   ברוך   סיפר   על   הקמת   אתר   המל"מ   בתחרות ארכיטקטונית   על-פי   פרוגרמה   שקבעה   כי   האתר   הזה   חייב להיות   פעיל   כל   ימות   השנה .   הוא   סקר   אלמנטים   שונים שהיו   חשובים   בבניית   האתר :   התכנסות   למקום   שקט   - יצירת   עולם   בתוך   עולם ;  שימור   איכויות   קיימות   במקום , כמו   חורשת   האיקליפטוס ;  שמירה   על   "עוצמה   שקטה ; " בניית   המבוך   כמטאפורה   לעבודת   המודיעין ,   כמצב   של   שומר סוד   שלעולם   לא   יודע   מה   מחכה   לו   בפינה ;   עקרון הצמצום   -   המינימליזם ,   ושימוש   בחומר   מקומי   -   גוונים מקומיים   של   כורכר   ואבן . פרופ'   שמשון   רובין   שוחח   על   הזיכרון :   מי   זוכר ,   מה   זוכרים ומדוע   זה   חשוב .   הראשונים   במעגל   הזיכרון   הם   ההורים , ואחריהם   בני   משפחה ,   אלמנות ,   חברות   לחיים   -   לא   תמיד נשואות ,   אחים ,   ילדים ,   יתומים ,   קרובי   משפחה ,   והמעגל מתרחב   לחברים   מכל   תקופות   החיים   ולאנשים   שלא   הכירו את   הנופל   כלל ,   כמו   ילד   שנולד   אחרי   מות   אביו . הנושא   הבא   בדבריו   היה :   מה   אנחנו   זוכרים ,   מה   אנחנו חושבים ,   מה   המסר ,   מהי   משמעות   המוות   של   אנשים   ככלל . הלן   קרא ,   יוזמת   האירוע

המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר