|
עמוד:14
" מה אנחנו מקבלים ומה אנחנו לוקחים , מה אנחנו עושים אחרי שעברנו את הטראומה - איך אנחנו משנים או לא משנים את חיינו . החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות , זה סוג של ניסיון להיבנות . הנה , הקורבן של אנשים , הנה הקורבן של החברה , הנה הקורבן של הרבה מאוד רבדים - והנה המשמעות . " מדוע זה חשוב ? הדרך שבה החברה זוכרת ומנציחה אנשים נותנת מקום לנפטר ולמתאבל במעגלים שונים . יש מקום שאפשר ללכת אליו , יש זמן - יום הזיכרון " . זה חיבור שלדעתי תומך בחיים , מפני שאנחנו מזכירים ונזכרים באלו שחשובים לנו , והעניין של זמן ומקום מאפשר לאנשים שונים למצוא את המרחק או הקרבה הראוי להם . " ד"ר עליזה לביא בחנה את מערכת הטקסים כמבטאים את סיפור החברה הישראלית על מרכיביה השונים - דרוזים , בדווים , נוצרים , מוסלמים ויהודים . ד"ר לביא קראה לחשוב מחדש ולרענן את הטקסים הקיימים בבתי הספר " : הטקסים חייבים להיות יותר רלוונטיים ויותר עכשוויים . התבנית דומה מאוד למה שאני חוויתי . אבל השינוי נמצא לדעתי בתכנים שנוצקים . והתכנים האלה מאפיינים בית ספר בית ספר , חברה חברה , קהילה קהילה - ואלה תכנים משתנים , יותר מגזריים ויותר קהילתיים ... הזיכרון האישי , האבל הפרטי , גובר על האבל הציבורי , והשימושים הם שימושים יותר אישיים , יותר פרטיים . " היא קראה לתת מקום לצביון שונה לכל קהילה , אך בתוך מסגרת של אתר חברתי , בהכוונת מנהלי בתי הספר בנושא . "יום הזיכרון הוא אתר חברתי , ציבורי , ישראלי , יהודי , שצריך לבוא ולדעת לדבר בשפת הדור העכשווי , דור ה ... MTV- והתחושה שלי שיש איזו שהיא עמידה במקום , או סוג של חשש מלגעת ביום הזה . " עליזה קראה תפילה מספרה "תפילת נשים ) " עמ 47 ' בגיליון זה . ( מושב שלישי יום הזיכרון בראי הדור הצעיר משתתפים : יו"ר המושב ד"ר רוני ניסים - פסיכולוג קליני , מרצה באונ' בן גוריון ; שירה פליקס - עיתונאית ; רותם זינגר - תלמיד תיכון ; אבישג רגר - פסיכולוגית שיווקית ; רס"ן יניב פ . ' ד"ר רוני ניסים " : כאשר אנחנו אומרים 'דור צעיר , ' בדרך כלל אנחנו חושבים על עתיד , על שינוי , על מהפכה , על חידוש . גיל ההתבגרות מוגדר כגיל של מרד הנעורים , ולכן הפאנל הזה יעסוק בראייה העתידית של יום הזיכרון , ובתהליך כלשהו של שינוי או בשורה של שינוי בתחום הזה . " רותם זינגר " : כשבני נוער מדברים היום על יום הזיכרון , אנחנו מדברים על המקרים שאנחנו חווינו בעצמנו או שמענו עליהם בכלי התקשורת . אני חושב שהתחושה של החיילים שמקריבים את עצמם למען המדינה קצת נחלשה בשנים האחרונות . היום בני הנוער יותר מעורבים מבחינה פוליטית , מתעניינים בחדשות , יודעים באילו סיטואציות נמצא צה"ל . ולפעמים אנחנו שוקלים בעצמנו - למה החיילים האלה נהרגו ? האם היו חייבים להיהרג ? אנחנו כבר לא לוקחים את יום הזיכרון והחללים כמובן מאליו , כאיזה שהוא קורבן שחייבים להקריב למען המדינה . מבחינת הדור הצעיר , יש היום שינוי בתפיסת יום הזיכרון . אנחנו מתייחסים לשכול רק יום אחד בשנה , ביום הזיכרון . בשאר הימים - אני לא רוצה להגיד שזה לא מטריד אותנו , אבל אנחנו הולכים ומתרחקים מהיום הזה , והולכים ומתרחקים מהשכול . זה לא מושך , זה לא סקסי . אנחנו רוצים להתרחק מזה , כי זה מפחיד אותנו . אנחנו צעירים , ולא רוצים שיפילו עלינו האם העם ( ולא המשפחות השכולות ) זקוק ליום הזיכרון ? ואם כן , אילו תכנים הוא רוצה ליצוק בו ואיזה צורך לאומי זה משרת ? האם הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות מחויבת המציאות גם היום ?
|
|