|
|
עמוד:36
מנגד , ב 1967 התמונה שונה ב 180 מעלות : לא הייתה שום החלטה מצרית לצאת למלחמה ! כאשר הכוחות המצריים החלו לחצות את תעלת סואץ בדרכם לסיני , לא הייתה לנאצר שום כוונה או תוכנית לפתוח במלחמה ולתקוף את ישראל , ולכן כמובן לא נפלה שום החלטה על מלחמה . היום אנחנו יודעים זאת בוודאות . לכן , המערכת של צבא מצרים , שנפרס בסינ י וכל המערכת הביטחונית אזרחית , לא פלטו שום סימן מעיד למלחמה ! במילים אחרות , כל אותו עיוורון מודיעיני בפני המידע המתריע שלפני מלחמת יום הכיפורים , ושהוא הוא העומד ביסוד הכשל המודיעיני , לא היה כלל וכלל ב . 1967 ב 1967 אמץ זרק מיד לפח את ההערכה שלו על סבירות נמוכה למלחמה . כאשר התקבלה הידיעה החשאית הראשונה על כניסת חטיבת חי"ר מצרית לסיני וכאשר הצבא המצרי החל להיכנס בפומבי לסיני , אמץ , בניצוחו של יריב , קבע את גישת היסוד הבאה : מרגע זה לא מעניינת אותנו ההערכה שנתנו לקברניטי המדינה אך לפני מספר חודשים,- מרגע זה לא מעניינת אותנו ההערכה כי הצבא המצרי מרותק לתימן וכיוצא בזה,- מרגע זה לא מעניינות אותנו הכוונות המצריות . מה שמעניין אותנו מרגע זה הן היכולות של צבא מצרים בהתאם לעוצמות שהוא מכניס . הנחיה ברוח זו הוריד גם הרמטכ"ל יצחק רבין . לכן אמץ התמקד בדרכי הפעולה של הצבא המצרי - החל ממגננה וגמור בהתקפה . לעומת זאת , לפני מלחמת יום הכיפורים דבק אמץ בהערכה שלו עד הרגע האחרון , עד שנשמעו הסירנות . ב 1967 אמץ ידע לתת התרעה מצטברת אפקטיבית על התעצמות האויב . במהלך כל שנות ה , 60 עד המלחמה , צה " ל בנה את עצמו למלחמה נגד האויב המצרי והסורי הן באמל"ח , הן בארגון , הן בתורת הלחימה , הן באימונים . והוא עשה זאת מכיוון שאמיץ שם דגש מיוחד על מגמות ההתעצמות של האויבים , ובעיקר על דוקטרינת הלחימה שלהם וההתבצרות שלהם . הוא עשה את תפקידו במסגרת ההתרעה המצטברת , לקראת 1973 זה לא היה קיים כללי אם נסכם פרק זה אנחנו יכולים לומר את הדברים הבאים : במלחמת יום הכיפורים אמץ לא נתן את ההתרעה הקונקרטית , ולקה ביותר בהתרעה המצטברת ( הקונקרטית מתייחסת גם לעצם ההחלטה באוקטובר , 1972 אך בעיקר לתקופה הקרובה שקדמה ליום הכיפורים,- המצטברת מתייחסת לכלל התקופה שמאז סוף . ( 1972 במלחמת יום הכיפורים הייתה לנו גם הפתעה יסודית / אסטרטגית וגם הפתעה מצבית / טקטית . הופתענו מעיתוי ההתקפה , הופתענו מהיקפה , הופתענו מאמצעי הלחימה שהופעלו , הופתענו מיכולת התכנון המצרית ומיכולת הצליחה . וכמובן שכל אמונות היסוד שלנו נופצו נוכח ההפתעה היסודית . ב 1967 לא היה שום כישלון במתן התרעה קונקרטית או מצטברת , ולא הייתה שום הפתעה יסודית או מצבית . צה"ל הכיר את האויב כמו את כף ידו , ביבשה ובאוויר . היכן בכל זאת הייתה הפתעה ? הייתה הפתעה מההידרדרות המהירה במצב - הפתעה שאינה קשורה בהחלטות קונקרטיות אלא בדינאמיות של המצב בזמני מתח ואי ודאות . מדובר בהידרדרות בשתי זירות . בזירה המצרית ההידרדרות הייתה בדרישה המצרית לכנס את כוח האו"ם ברצועת עזה , בהחלטה של מזכ"ל האו"ם להוציא לחלוטין את כוח האו " ם מסיני ורצועת עזה , ובהחלטה המצרית לסגור את מיצרי טיראן ב 23 במאי . בזירה הערבית ההידרדרות קיבלה ביטוי בולט בתפנית במדיניותו של המלך חוסיין , שהצטרף למערך הלחימה המצרי , היה מוכן להכפיף צבאו ל"פיקוד הערבי המשותף ; ולאפשר לכוחות קומנדו מצריים לבוא לירדן ולגרה המערבית . בסופו של דבר , בעצם ההידרדרות לא נגרם נזק ממשי . מה שנגרם הוא תוספת החרדה לעם ישראל . אבל מבחינה מודיעינית הלקח היסודי נלמד : במצבי מתח , ובעיקר אלו המלווים בהיערכות צבאית , יש לקחת בחשבון מצבי הידרדרות שונים , לנתח אותם ולהציגם לקברניטים . מילת סיכום עלים להרכין את הראש בפני האלוף יריב , אהרלה , שבמלחמת ששת הימים הציב את אמץ ואת כל קהילת המודיעין על המפה העולמית של מיטב שירותי המודיעין בעולם . כל אותו עיוורון מודיעיני בפני המידע המתריע והלפני מלחמת יום הכיפורים , ושהוא הוא העומד ביסוד הכשל המודיעיני , לא היה כלל וכלל ב 1 96 7
|
|