קתדרה מזרח תיכונית

עמוד:20

הוא   אף   הוסיף   שאם   נדרש   רשאי   השלטון   האסלאמי   להשעות את   ה"שריעה . "   באופן   מסורתי ,   התפתחה   ההלכה   השיעית , על   עיקריה   הדתיים ,   כתוצר   משותף   של   חכמי   דת   יחידים , בלא   גוף   הנהגה   פורמלי   שיקבל   או   יאכוף   החלטות .   אלה נתקבלו   או   נדחו   בדרך   של   קונסנסוס   שהתגבש   לאורך   הזמן . אמנם   תהליך   יצירתה   ומיסודה   של   ההיררכיה   בקרב   אנשי הדת   הוא   יצירה   שניצניה   נבטו   כבר   במאה   ה , 19-   אך פוליטיזציית   הממסד   הדתי   בשנות   המהפכה   כפתה   אותו בכותונת   לאומית-סטטית   שלא   עלתה   בקנה   אחד   עם   אופיו הביזורי   והעל-לאומי .   ואמנם ,   גם   כיום ,   היררכיית   הממסד הדתי   השיעי   לא   הסתגלה   במלואה   למבנה   הביורוקרטי הנוקשה   שמחייב   המשטר   האסלאמי . שאלת   הלגיטימציה   לשלוט   בשם   ההלכה   אמנם   נפתרה בתורתו   של   ח'מיני ,   אך   כתקדים   שהתקבל   רק   בחלקו .   הדי המחלוקת   בעניין   זה   מוסיפים   להרעיש   את   האקלים   הפוליטי במדינה .   באופן   מסורתי ,   הפצירו   חכמי   הדת   השיעים   בשליטים לדבוק   בערכי   האסלאם   ופסקו   הלכה   בסוגיות   השנויות במחלוקת .   אם   אופי   המחלוקות   היה   פוליטי ,   פוסקי   ההלכה הנחו   או   המליצו   לשליט   כיצד   לנהוג   -   אך   לא   ראו   עצמם כשליטים   בכוח .   המהפכה   האסלאמית   קבעה   באורח   תקדימי על-ידי   חוקה   פורמלית   כי   לאנשי   הדת   הזכות   הבלבדית לשלוט .   ועוד   זאת :   המהפכה   העמידה   את   המנהיג   הרוחני כמקור   חיקוי   דתי   יחיד   הנישא   מעל   שאר   עמיתיו ,   ואף העניקה   לו   סמכות   לפסול   פסקי   הלכה   מטעמם .   כך   נשבר עקרון   הפלורליזם   של   בחירת   מקור   חיקוי   דתי   על-ידי המאמינים   השיעים  ( מעין   "עשה   לך   רב , ( "   ובאמצעים   חוקיים ותעמולתיים   חויבו   הללו   לציית   למנהיג   המהפכה . השאלה   בדבר   מידת   התאמתו   האישית   של   המנהיג ,   עלי ח'אמנהאי ,   כבעל   תואר   דתי   נמוך   יחסית ,   לכהן   בתפקיד , מרחפת   כצל   תמיד   בזירה   הפוליטית-דתית   במדינה .   ח'אמנהאי מתואר   כדמות   חיוורת ,   שמונה   לרשת   את   ח'מיני   בשנת 1989   יותר   מטעמים   של   נאמנות   פוליטית   ורצון   לשמר   את האחיזה   בידי   בעלי   אינטרס   במשטר ,   ופחות   בשל   כישוריו הדתיים   ומנהיגותו   הסוחפת .   על   אף   ניסיונותיו   האגרסיביים לשדרג   את   מעמדו   הדתי  ( להלכה ,   הוא   נושא   בדרגה   הדתית הגבוהה   ביותר   של   "איתאללה   עט'מא , ( "   הוא   לא   זוכה להכרה   בכישוריו   הלמדניים   מצד   כלל   הממסד   הדתי   באיראן והמאמינים   השיעים   מחוץ   לאיראן .   הספקנות   באשר   ליכולתו לשמש   פוסק   הלכה   בכיר   ומנהיג   פוליטי   מוסיפה   להזין   את העימות   סביב   לגיטימיות   השלטון   האסלאמי . הבדלי   השקפות   אלה ,   על   הרגישות   הפוליטית   הטמונה   בהן , לובשים   כיום   אופי   של   פולמוס   פנימי   המתנהל   בין   כותלי מכללות   הדת   ואשר   נוגע   בסוגיות   מהותיות  ( חלקן   בחזקת טאבו . (   באין   ברירה ,   רובם   המכריע   של   חכמי   הדת   שאינו נוטל   חלק   בשלטון   מקבל   את   מרות   המשטר   האסלאמי והמנהיג ,   גם   אם   מתוך   זלזול   בכישוריו   הדתיים   למילוי תפקידו .   בתוך   כך ,   קיימת   בקרבם   הסתייגות   נרחבת   ממידת הריכוזיות   והמעורבות   של   המשטר   בחיי   הפרט   ובמערכות הלימוד   והשיח   הדתיות .   תופעה   זו   נתפסת   בעיניהם   כפגיעה בלתי   הפיכה   במסורת   הביזור  ( העיקרון   השיעי   של   "סדר בתוך   אי-סדר ( "   והעצמאות   המחשבתית   והכלכלית   שאפיינה את   השיעה   מאות   בשנים . קיומם   של   חכמי   דת   בכירים   מח'אמנהאי   בעולם   השיעי , בעלי   קהל   מאמינים   רחב ,   ונטייתם   לקרוא   תיגר   על   כישוריו , שמו   לאל   עד   כה   את   שאיפתו   להגמוניה   עולמית ולאפוטרופסות   בלבדית   על   כלל   העדה  ( עקרון   האוניברסליות של   ההנהגה   כפי   שטבע   ח'מיני . (   זה   מחייב   אותו   להמשיך לתמרן   בין   מוקדי   כוח   שיעיים   אזוריים ,   מתוך   שימת   לב לערעור   על   מעמדו .   הדבר   תקף   הן   ביחס   לשיעים   בלבנון ( מתיחות   דתית   עם   פצ'לאללה )  והן   ביחס   לעיראק   -   בייחוד לאחר   נפילת   משטר   סדאם   והתעוררותה   מחדש   של   השיעה במדינה ,   שחכמיה   הבכירים ,   ובראשם   סיסתאני ,   מתנגדים לעיקרון   של   שלטון   חכם   הדת . על   רקע   זה   מנסה   המשטר   האיראני   זה   שנים   מספר   להשיג דריסת   רגל   במעוזי   הממסד   הדתי   באיראן   גופא  ( וכן   בעולם האסלאמי ,   במסגרת   מפעל   "יצוא   המהפכה , "   שדועך   בהתמדה . ( באיראן   מתבטאת   מדיניות   זו   בהצרת   צעדים   ובהתנכלויות חוזרות   ונשנות   לחכמי   דת   המבקרים   את   המשטר ,   בסיוע מנגנוני   אכיפה   ותעמולה ,   ובכלל   זה   השתת   עונשי   מוות ומאסר   ממושכים ,   הטלת   צנזורה   חמורה ,   החרמת   נכסים ונישול   תרומות   מאמינים   ואיסור   להורות   ולפרסם   פסקי הלכה .   ברובד   נוסף ,   המשטר   מקדם   מהלך   יסודי   לשינוי ולמיסוד   של   תכנית   הלימודים   המסורתית   במכללות   הדת , באופן   שיאפשר   פיקוח   הדוק   מטעמו   על   תוכני   הלימוד   ועל מסלול   הקידום   בהיררכיה   הדתית . הפוליטיקאים   שעטו   את   גלימת   אנשי   הדת   סימנו   ברורות את   קו   השבר   האידאולוגי   של   המהפכה   וזרעו   למעשה   את זרעי   המתיחות   בין   הדת   לבין   המדינה   בימי   המהפכה .   הנה כי   כן ,   מינוי   ח'אמנהאי   לתפקיד   המנהיג   יצר   מצב   אבסורדי , שבו   ההפרדה   המעשית   בין   מוסד   ההנהגה   למוסד   מקור החיקוי   הדתי   החלישה   את   שניהם :   מקורות   החיקוי   נותרו בלא   עוצמה   מול   המשטר ,   בעוד   המשטר   "הדתי"   התייתם ממקורות   חיקוי   שיצקו   לגיטימציה   דתית   לעצם   קיומו . התעלמות   זו   מהשקפת   העולם   השיעית   המסורתית בפוליטיקה   של   המהפכה ,   או   עקיפתה ,   העמיקה   את   המשבר שידע   הממסד   הדתי   באיראן   בשנים   האחרונות .   מצד   אחד , חכמי   הדת   המבוגרים   מתקשים   למנות   יורשים   ראויים , כשפערי   הדורות   בעוכריהם .   תלמידיהם  ( ילידי   שנות   ה30- של   המאה   הקודמת )  שנסחפו   בלהט   המפעל   המהפכני ,   ייחדו את   מרב   זמנם   ומרצם   לעיסוקים   פוליטיים ,   ובכך   ניתקו עצמם   מלימודי   הדת .   מצד   אחר ,   רוב   חכמי   הדת   הבכירים באיראן   נמנעים   כיום   מליטול   חלק   ישיר   בפוליטיקה ,   לנוכח תדמיתה   הרצוצה   בציבור   ותחושת   החידלון   ממנה .   אם   כן , יוצא   שדווקא   אנשי   הדת   בדרגה   הבינונית   מוצאים   בסדר החדש   של   המהפכה   קיצור   דרך   לקידום   חברתי   ולצבירת עוצמה  ( ולמרבה   האירוניה ,   אלה   שהתמסרו   ללמדנות   סופגים ביקורת   על   חוסר   בקיאות   בניהול   מדינה . ( מגמות   אלה   תרמו   תרומה   ישירה   לירידת   קרנם   של   אנשי הדת   בחברה   האיראנית   ולפיחות   כללי   בעמדת   האזרחים כלפי   הדת .   המהפכה   האסלאמית   גרמה   לזיהוי   כמעט   אוטומטי של   הדת   עם   פוליטיקאים   שהכזיבו ,   ומשבר   אמון   שהולך ומתרחב   בין   העם   למוסדות   הפוליטיים   משליך   למעשה   גם על   תפיסת   הציבור   את   הדת .   כפיית   האסלאם   בידי   מוסדות המדינה ,   יומרתם   של   אנשי   הדת   הפוליטיים   לרקוח   ממנו סממן   בולט   של   המהפכה   האסלאמית ,   העשוי לעורר   תמיהה ,   הוא   ביכור   קבוע   של   האינטרס הפוליטי   על   פני   החובה   הדתית הממסד   הדתי   נלחם   על   שרידותו   בסביבה שבה   יישום   עקרונות   המהפכה   וההתלהבות ממנה   נתונים   בדעיכה   מובהקת

המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר