|
|
עמוד:20
הוא אף הוסיף שאם נדרש רשאי השלטון האסלאמי להשעות את ה"שריעה . " באופן מסורתי , התפתחה ההלכה השיעית , על עיקריה הדתיים , כתוצר משותף של חכמי דת יחידים , בלא גוף הנהגה פורמלי שיקבל או יאכוף החלטות . אלה נתקבלו או נדחו בדרך של קונסנסוס שהתגבש לאורך הזמן . אמנם תהליך יצירתה ומיסודה של ההיררכיה בקרב אנשי הדת הוא יצירה שניצניה נבטו כבר במאה ה , 19- אך פוליטיזציית הממסד הדתי בשנות המהפכה כפתה אותו בכותונת לאומית-סטטית שלא עלתה בקנה אחד עם אופיו הביזורי והעל-לאומי . ואמנם , גם כיום , היררכיית הממסד הדתי השיעי לא הסתגלה במלואה למבנה הביורוקרטי הנוקשה שמחייב המשטר האסלאמי . שאלת הלגיטימציה לשלוט בשם ההלכה אמנם נפתרה בתורתו של ח'מיני , אך כתקדים שהתקבל רק בחלקו . הדי המחלוקת בעניין זה מוסיפים להרעיש את האקלים הפוליטי במדינה . באופן מסורתי , הפצירו חכמי הדת השיעים בשליטים לדבוק בערכי האסלאם ופסקו הלכה בסוגיות השנויות במחלוקת . אם אופי המחלוקות היה פוליטי , פוסקי ההלכה הנחו או המליצו לשליט כיצד לנהוג - אך לא ראו עצמם כשליטים בכוח . המהפכה האסלאמית קבעה באורח תקדימי על-ידי חוקה פורמלית כי לאנשי הדת הזכות הבלבדית לשלוט . ועוד זאת : המהפכה העמידה את המנהיג הרוחני כמקור חיקוי דתי יחיד הנישא מעל שאר עמיתיו , ואף העניקה לו סמכות לפסול פסקי הלכה מטעמם . כך נשבר עקרון הפלורליזם של בחירת מקור חיקוי דתי על-ידי המאמינים השיעים ( מעין "עשה לך רב , ( " ובאמצעים חוקיים ותעמולתיים חויבו הללו לציית למנהיג המהפכה . השאלה בדבר מידת התאמתו האישית של המנהיג , עלי ח'אמנהאי , כבעל תואר דתי נמוך יחסית , לכהן בתפקיד , מרחפת כצל תמיד בזירה הפוליטית-דתית במדינה . ח'אמנהאי מתואר כדמות חיוורת , שמונה לרשת את ח'מיני בשנת 1989 יותר מטעמים של נאמנות פוליטית ורצון לשמר את האחיזה בידי בעלי אינטרס במשטר , ופחות בשל כישוריו הדתיים ומנהיגותו הסוחפת . על אף ניסיונותיו האגרסיביים לשדרג את מעמדו הדתי ( להלכה , הוא נושא בדרגה הדתית הגבוהה ביותר של "איתאללה עט'מא , ( " הוא לא זוכה להכרה בכישוריו הלמדניים מצד כלל הממסד הדתי באיראן והמאמינים השיעים מחוץ לאיראן . הספקנות באשר ליכולתו לשמש פוסק הלכה בכיר ומנהיג פוליטי מוסיפה להזין את העימות סביב לגיטימיות השלטון האסלאמי . הבדלי השקפות אלה , על הרגישות הפוליטית הטמונה בהן , לובשים כיום אופי של פולמוס פנימי המתנהל בין כותלי מכללות הדת ואשר נוגע בסוגיות מהותיות ( חלקן בחזקת טאבו . ( באין ברירה , רובם המכריע של חכמי הדת שאינו נוטל חלק בשלטון מקבל את מרות המשטר האסלאמי והמנהיג , גם אם מתוך זלזול בכישוריו הדתיים למילוי תפקידו . בתוך כך , קיימת בקרבם הסתייגות נרחבת ממידת הריכוזיות והמעורבות של המשטר בחיי הפרט ובמערכות הלימוד והשיח הדתיות . תופעה זו נתפסת בעיניהם כפגיעה בלתי הפיכה במסורת הביזור ( העיקרון השיעי של "סדר בתוך אי-סדר ( " והעצמאות המחשבתית והכלכלית שאפיינה את השיעה מאות בשנים . קיומם של חכמי דת בכירים מח'אמנהאי בעולם השיעי , בעלי קהל מאמינים רחב , ונטייתם לקרוא תיגר על כישוריו , שמו לאל עד כה את שאיפתו להגמוניה עולמית ולאפוטרופסות בלבדית על כלל העדה ( עקרון האוניברסליות של ההנהגה כפי שטבע ח'מיני . ( זה מחייב אותו להמשיך לתמרן בין מוקדי כוח שיעיים אזוריים , מתוך שימת לב לערעור על מעמדו . הדבר תקף הן ביחס לשיעים בלבנון ( מתיחות דתית עם פצ'לאללה ) והן ביחס לעיראק - בייחוד לאחר נפילת משטר סדאם והתעוררותה מחדש של השיעה במדינה , שחכמיה הבכירים , ובראשם סיסתאני , מתנגדים לעיקרון של שלטון חכם הדת . על רקע זה מנסה המשטר האיראני זה שנים מספר להשיג דריסת רגל במעוזי הממסד הדתי באיראן גופא ( וכן בעולם האסלאמי , במסגרת מפעל "יצוא המהפכה , " שדועך בהתמדה . ( באיראן מתבטאת מדיניות זו בהצרת צעדים ובהתנכלויות חוזרות ונשנות לחכמי דת המבקרים את המשטר , בסיוע מנגנוני אכיפה ותעמולה , ובכלל זה השתת עונשי מוות ומאסר ממושכים , הטלת צנזורה חמורה , החרמת נכסים ונישול תרומות מאמינים ואיסור להורות ולפרסם פסקי הלכה . ברובד נוסף , המשטר מקדם מהלך יסודי לשינוי ולמיסוד של תכנית הלימודים המסורתית במכללות הדת , באופן שיאפשר פיקוח הדוק מטעמו על תוכני הלימוד ועל מסלול הקידום בהיררכיה הדתית . הפוליטיקאים שעטו את גלימת אנשי הדת סימנו ברורות את קו השבר האידאולוגי של המהפכה וזרעו למעשה את זרעי המתיחות בין הדת לבין המדינה בימי המהפכה . הנה כי כן , מינוי ח'אמנהאי לתפקיד המנהיג יצר מצב אבסורדי , שבו ההפרדה המעשית בין מוסד ההנהגה למוסד מקור החיקוי הדתי החלישה את שניהם : מקורות החיקוי נותרו בלא עוצמה מול המשטר , בעוד המשטר "הדתי" התייתם ממקורות חיקוי שיצקו לגיטימציה דתית לעצם קיומו . התעלמות זו מהשקפת העולם השיעית המסורתית בפוליטיקה של המהפכה , או עקיפתה , העמיקה את המשבר שידע הממסד הדתי באיראן בשנים האחרונות . מצד אחד , חכמי הדת המבוגרים מתקשים למנות יורשים ראויים , כשפערי הדורות בעוכריהם . תלמידיהם ( ילידי שנות ה30- של המאה הקודמת ) שנסחפו בלהט המפעל המהפכני , ייחדו את מרב זמנם ומרצם לעיסוקים פוליטיים , ובכך ניתקו עצמם מלימודי הדת . מצד אחר , רוב חכמי הדת הבכירים באיראן נמנעים כיום מליטול חלק ישיר בפוליטיקה , לנוכח תדמיתה הרצוצה בציבור ותחושת החידלון ממנה . אם כן , יוצא שדווקא אנשי הדת בדרגה הבינונית מוצאים בסדר החדש של המהפכה קיצור דרך לקידום חברתי ולצבירת עוצמה ( ולמרבה האירוניה , אלה שהתמסרו ללמדנות סופגים ביקורת על חוסר בקיאות בניהול מדינה . ( מגמות אלה תרמו תרומה ישירה לירידת קרנם של אנשי הדת בחברה האיראנית ולפיחות כללי בעמדת האזרחים כלפי הדת . המהפכה האסלאמית גרמה לזיהוי כמעט אוטומטי של הדת עם פוליטיקאים שהכזיבו , ומשבר אמון שהולך ומתרחב בין העם למוסדות הפוליטיים משליך למעשה גם על תפיסת הציבור את הדת . כפיית האסלאם בידי מוסדות המדינה , יומרתם של אנשי הדת הפוליטיים לרקוח ממנו סממן בולט של המהפכה האסלאמית , העשוי לעורר תמיהה , הוא ביכור קבוע של האינטרס הפוליטי על פני החובה הדתית הממסד הדתי נלחם על שרידותו בסביבה שבה יישום עקרונות המהפכה וההתלהבות ממנה נתונים בדעיכה מובהקת
|
|