קתדרה מזרח תיכונית הסכמי אוסלו - מבט לאחור

עמוד:12

נוספים .   מיד   ובצמוד   להסכם   זה   ולמימוש   הנסיגה   מסיני בשנת   , 1982   יצאה   מדינת   ישראל   ל'מבצע   שלום   הגליל' שנועד   לבטל   את   חשיבותו   של   הגורם   הפלסטיני   בסכסוך ולהרוס   ולהכחיד   את   אש"ף .   אש"ף   נחלש   מאוד ,   אולם מסיבות   שאין   זה   המקום   לעסוק   בהן ,   נשאר   צה"ל   בלבנון קרוב   ל18-   שנה .   חמישה   חודשים   אחרי   שנסוג   צה"ל   מלבנון , באוקטובר   , 2000   פרצה   'אנתיפאדת   אל-אקצא'   שבה   השתתפו גם   ערביי   מדינת   ישראל .   לראשונה   הם   תמכו   במאבק   הלאומי הפלסטיני   באמצעות   התקוממות   נגד   ריבונותה   של   מדינת ישראל ,   שהביאה   לידי   ניתוק   הגליל   ותושביו   היהודיים ממדינת   ישראל . אילו   לקחים   אפשר   ללמוד   ממבט   לאחור   בהסכמי   אוסלו ? ראשית ,   אי   אפשר   להתעלם   מההרגשה   ש"שוב   מיהרנו   ורצנו לספר   לחברים"   ולחלופין "   , החיפזון   הוא   מן   השטן"   כמאמר הפתגם   הערבי .   הניסיון   להכניס   את   הסכסוך   המיוזע   ורווי הדמים ,   את   השנאה   והקנאות ,   ללוח   זמנים   מעונב   ובו   שלבים ותתי-שלבים   בדומה   לתכנית   לייצור   מוצר ,   שגוי   היה . ההתעלמות   מן   הלקח   ההיסטורי   שנצבר   למן   ראשית ההתיישבות   הציונית   החדשה   -   שעדיפה   התקדמות   אטית ומדודה ,   צעד   אחר   צעד ,   ממירוץ   אחר   הישגים   מרשימים   - ההתעלמות   מלקח   זה   הייתה   בעוכרנו . ההיסטוריה   ששאפנו   להתנתק   ממנה ,   או   לפחות   לדחות   את ההתמודדות   עמה   לעתיד   רחוק   יותר ,   הלמה   במציאות השברירית   שיצרו   כביכול   ההסכמים .   חלקים   ניכרים   מהעם הפלסטיני ,   כפי   שהוכיח   הטרור   של   'חמאס , '   לא   היו   מוכנים אפילו   למראית   עין   להכיר   בקיומה   של   ישראל   ולחדול מהטרור .   מדוע   סברו   רבים   כל   כך   שהפלסטינים   אינם מייחסים   חשיבות   לזכות   השיבה   וכי   ויתרו   עליה   לחלוטין ? האומנם   60   שנה   מספיקות   כדי   שפליטים   החיים   בתנאי קיום   קשים   ישכחו   את   הכפרים   והערים שהיו   ביתם ?  מדוע   לא   הבנו   שהצלחתה ושגשוגה   של   מדינת   ישראל   רק   הגבירו   את קנאתם   ואת   ערגתם   לשוב ?   הרי   העם היהודי   שב   כמה   וכמה   פעמים   לארצו במרוצת   ההיסטוריה   הארוכה   שלו ,   והלוא היציאה   לגלות   והשיבה   ממנה   הן   חלק מזהותו .   הציונות   משמעה   שיבת   העם היהודי   לארצו   אחרי   כמעט   2 , 000   שנים . מדוע   סברנו   שהפלסטינים   ישכחו   את פלסטין   בתוך   60   שנים ... ? האם   פירוש   הדבר   ש"לנצח   תאכל   חרב" וכי   נגזר   עלינו   לחיות   ממלחמה   למלחמה ? אינני   סבור   כך .   בתהליך   ממושך   וקשה הצליחה   מדינת   ישראל   לגרום   לכך   שמדינות ערביות   ומוסלמיות   יכירו   בקיומה   הלכה למעשה   ויקיימו   עמה   קשרים   דיפלומטיים וכלכליים .   עלינו   להכיר   בעובדה   שמשמעות השלום   מבחינת   הערבים   אינה   הכרה בצדקת   דרכה   של   הציונות   או   בצדק ההיסטורי   שנעשה   לעם   היהודי   אחרי השואה ,   אלא   שישראל   נהפכה   לעובדה מוצקה   שיש   לקבלה ,   להשלים   עם   קיומה ואין   טעם   להילחם   בה . אכן ,   כך   בנויה   ההיסטוריה .   היא   אינה מושתתת   על   אהבות   ושנאות ,   על   צדק ואי-צדק ,   אלא   על   עובדות .   קיומה   של מדינה   נתפס   כעובדה   כאשר   היא   מסוגלת להגן   על   עצמה   ולהתקיים   במסגרת   של מאזן   כוחות .   הסכמים   בין   מדינות   או   בין מדינות   לגופים   אחרים   אינם   מתקיימים   מכוח   הרצונות והכוונות   הטובות   הגלומים   בהם ,   אלא   מכוח   מאזן   הכוחות הקיים   בין   הצדדים   ובשל   מציאות   היסטורית   נתונה .   אם ישתנה   המאזן   ואם   יחוש   אחד   הצדדים   שהמציאות   השתנתה לטובתו ,   בוודאי   יערער   על   ההסכם   ויצא   למלחמה .   לכן עלינו   להמשיך   לשאת   את   החרב   ובה   בעת   לשאת   פנינו אל   הסכמי   שלום   ולהישמר   מ"קפיצות   הדרך"   למיניהן . עלינו להמשיך לשאת את החרב ובה בעת לשאת פנינו אל הסכמי שלום ולהישמר מ"קפיצות הדרך" למיניהן האומנם 60 שנה מספיקות כדי שפליטים החיים בתנאי קיום קשים ישכחו את הכפרים והערים שהיו ביתם ? מנין צמחה האמונה ביאסר ערפאת , שעסק עשרות שנים בטרור ובהרג ?

המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר