|
|
עמוד:11
הפלסטינית ? מדוע משאלות לב וציפיות תפסו את מקומו של הניסיון ההיסטורי הנצבר ? מדוע נמשכה התמיכה בהסכמים גם אחרי שבוצעו נגדנו פעולות טרור קשות ביותר וגם אחרי שנתברר שהרשות הפלסטינית ואנשיה מעורבים בטרור ? מדוע לא הוחלט להפסיק את המשא ומתן כבר בראשית הדרך , בעת שנתברר שהפלסטינים ובראשם ערפאת אינם עומדים בהתחייבויות הבסיסיות ביותר בכל הנוגע ללחימה בטרור ? ייתכן שהתשובה הבסיסית טמונה בנטל הסכסוך המתמשך ובציפיות שיימצא לו פתרון בדרך על-טבעית כלשהי ; אולי מתוך עומקו של הייאוש נוצרה האמונה שהפתרון יבוא מחוץ להיסטוריה . התמשכות הסכסוך בן מאת השנים ויותר , ששורשיו העמוקים נעוצים אלפי שנים לאחור ואשר השלכותיו המיידיות על חיינו קשות מנשוא , היא שיצרה את הערגה והכמיהה למהפך על-טבעי , כמעט " משיחי" באופיו . הרי הנחות היסוד של ההסכמים אינן עולות בקנה אחד עם כל הניסיון ההיסטורי שנצבר : מסורת הסרבנות הערבית המתמדת מימי חאג' אמין אל-חוסייני ; גלי התעמולה והשנאה ששטפו את ההמונים בארצות ערב ; הפעלה עקיבה של נשק הטרור חסר ההבחנה מהקמתו של 'פתח' ואילך ; המאמץ לערער בכל דרך את בניינה של המדינה הציונית - כל אלה , שהיו מנכסי צאן הברזל של התודעה הציבורית בישראל , כמעט שנשטפו ונעלמו בגלי התמיכה והאהדה . גם התבטאויותיו הקשות של יאסר ערפאת , כבר בשנים , 1995-6 שימשיך בדרך הג'יהאד והמלחמה עד ירושלים , פורשו כהתבטאויות לצורכי פנים . כיצד קרה הדבר ? במבט לאחור , ניתן לעתים לעמוד על דברים שהיו לפנים ידועים ומובנים מאליהם ונשכחו . זיכרונותיהם של חלק מוותיקי היישוב היהודי בארץ-ישראל , שחיו כאן בבגרותם עד שנת , 1948 בייחוד אלה שחיו בערים המעורבות יהודים-ערבים , הם מקור רב-ערך . ותיקי היישוב השכילו לחיות עם הערבים חיים משותפים באופן שכמעט חדל להתקיים . רבים מהם ידעו את השפה הערבית , היו להם ידידים ערביים , לעתים הם שיתפו את הערבים בעסקיהם ואף רחשו כלפי הערבים ותרבותם הערכה . עם זה הם ידעו היטב , כפי שהיטיב לנסח יוסף חיים ברנר זמן קצר לפני הירצחו במאורעות : 1921 אנו חיים על הר געש , והר הגעש עלול להתפרץ מעת לעת , כמעט בלא התרעה . מלחמת העצמאות קיבעה את דמותו של הערבי כאויב אכזר , בלתי אנושי , המבקש לחסל את מדינת ישראל . אלא שתוצאות המלחמה הביאו רוב יהודי בארץ ומיעוט ערבי קטן ומבודד . היישוב הערבי הגדול , על עריו וכפריו , שהכירו הוותיקים , שהיה איום של ממש ואויב מוחשי , לא היה עוד . נותרו ממנו שרידים בלבד , שניתנו בשלטון הממשל הצבאי עד שנת . 1966 העם הפלסטיני נקרע והתפזר לכל עבר . דמותו של האויב הערבי תוארה ביצירה ובהוויה התרבותית של החברה הישראלית משנות ה50- עד שנות ה70- בדמויות מפחידות , נחשלות , אלימות ורצחניות . דברים אלה התבטאו לדוגמה בספרות הילדים והנוער ' ) חסמבה ( ' ובפחד המתמיד שמדינת ישראל הייתה חדורה בו בשנות ה , 50- מפני חידוש המלחמה בידי הערבים במסגרת "הסיבוב השני . " אולם מתחת לתדמית זו רחשו תמיד זרמי מעמקים . חוויות מלחמת העצמאות השאירו בנו רגשות אשמה והזדהות עם גורלם של הפליטים הפלסטיניים , והם באו לידי ביטוי בספרות כבר ב , 1949- בסיפורו של יזהר סמילנסקי 'חרבת חזעה . ' יתרה מזו , בתשתיתה של הציונות גלומות התקוות לחיים שלווים במזרח התיכון , כאחד העמים במרחב הזה . החרב נכפתה על העם היהודי בארץ-ישראל ונשיאתה לא באה מתוך בחירה ביודעין ומלכתחילה . במציאות ההיסטורית שהיה נתון בה מראשיתו נאלץ היישוב היהודי להגן על עצמו . בהסלמת הסכסוך לא היה לו אלא לחזק את כוחו ולהעצים את תגובותיו , אך מעולם הוא לא שאף להיהפך לספרטה של המזרח התיכון . התקווה שהעם היהודי יזכה לשלום במרחב הזה הכתה שורשים ונעשתה חלק בסיסי בחינוך ובתרבות הישראליים . בשנות ה80- וה90- חברו אליה גם המגמות לבחון לאחור את ההיסטוריה והסוציולוגיה , לבדוק את ההיסטוריוגרפיה הציונית ולמצוא את נקודות הכשל שלה , מתוך תקווה שהביקורת הנוקבת הזאת תיחלץ את החברה הישראלית מן המבוי הסתום של הסכסוך . התקוות שחברו לזרמי המעמקים הולידו ציפיות משיחיות שהתגלמו באמונה שדי בכוחם של כמה הסכמים לשנות את המציאות . אולם בדיעבד נתברר שניתוץ המיתוסים והמתקפה הצוהלת על ההיסטוריה הישנה היו נחלתו של צד אחד בלבד בסכסוך . במדינות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל ( מצרים וירדן ) וברשות הפלסטינית עדיין נמשכה הסתה פרועה בישראל . הילדים ברשות הפלסטינית , שהפנימו את ההסתה , נהפכו בתוך עשור למחבלים העוסקים בטרור . הסכם השלום עם מצרים הגדיל את הציפיות להסכמים הערגה לשלום החרישה את אוזנינו ולא שמענו את קול הרצח האורב אוסלו : נוסחה לשלום ?
|
|