|
|
עמוד:10
קתדרה מזרח תיכונית הסכמי אוסלו - מבט לאחור ד"ר ישראל בן-דור מרצה באוניבסיטת חיפה מדוע האמינו ישראלים כה רבים שהסכמי אוסלו יביאו עמם שלום מהיר וחסוד , למרות 60 שנות מלחמה עקובה מדם ? מדוע התעלמנו משבירת ההסכמים פעם אחר פעם ולמה היינו סמוכים ובטוחים בהצלחתם ? סקירת הגורמים לאופוריה בחברה הישראלית מעלה מסקנות על המשך תהליך השלום והחיים המשותפים בארץ-ישראל למעלה מעשור חלף מראשיתו של התהליך לחתימתם ולתחילת יישומם של ההסכמים הידועים בכינוים העממי הגורף 'הסכמי אוסלו . ' נדמה שרק אנשי הקצוות , התומכים המושבעים והמתנגדים המושבעים , התמידו בעמדתם לכל אורך הדרך . פעמים אף נדמה שהתמיכה ( בקרב התומכים ) נהפכה לאמונה חדשה . הרוב בחברה הישראלית , שקיבל את ההסכמים או השלים אתם לפחות , שרוי במבוכה ואינו יודע את נפשו . דמותו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל , שנגדעה ברצח מתועב מעל במת ההיסטוריה הצעירה שלנו , מוסיפה על הקושי העצום . תחושות מעורבות של תסכול , זעם , צער , געגועים וכעס , מטשטשות עוד יותר את הראות לאחור . לעתים נראה כאילו שיבש הרצח את מהלך ההיסטוריה , ומפתה לחשוב ש"שלום האמיצים" היה מחזיק מעמד אילו יצחק רבין היה בחיים . קרבתם של האירועים אלינו ומעורבותנו האישית במתרחש בימי חיינו , מקשים עלינו לעסוק בחשבון הנפש הנדרש כדי לבחון את ההסכמים , את הנחות היסוד שלהם ואת סיכוים להתממש . אולם עלינו לנסות להרהר ולהפיק מתוך השנים הקשות האלה כמה מסקנות כוללות שיאפשרו לנו להמשיך את ההתמודדות על כברת האדמה הזאת , שאינה עומדת להסתיים בטווח הנראה לעין . מעל לכול , נדמה שהסכמי אוסלו ביטאו שאיפה מדעת להתנתק מן המציאות המאובקת של הסכסוך הערבי-ישראלי בן מאת השנים . קבוצות של אינטלקטואלים חדורי כוונות טובות , תלושים למדיי מן המאבק הקיומי של הקהילות שהם משתייכים אליהן , הגו את חזון אחרית הימים . במקום עיון פרוידיאני בשורשים העמוקים של תסביכי העמים הנתונים בסכסוך ובמקום התקדמות אטית ומדודה המתחייבת מעוצמת הסכסוך , הם ביקשו לבנות מציאות חדשה לחלוטין בהתעלמם מפצעי העבר . גל ההתלהבות ששטף רבים בחברה הישראלית העיד על עוצמת התסכול שנקלעה אליו החברה במרוצת השנים , על העייפות והמצוקה . דור תש"ח הוריש לדורות הבאים את החרב . מאז , ריחפו מעל מלחמות ישראל מילותיו של הרמטכ"ל משה דיין בהספד שנשא ליד קברו של רועי רוטברג , המפקד האזורי ( המא"ז ) של קיבוץ נחל עוז , ב29- באפריל . 1956 רועי יצא ברוכבו על סוס לגרש מסתננים שחדרו לשדות המשק וגנבו מן היבול . הוא נורה , גופתו נגררה לשטח הערבי והוחזרה אחרי התעללות . דיין עצמו פגש אותו ימים אחדים לפני הרצח . רועי היה בנו של מאיר רוטברג , ממייסדי 'ההגנה' ומן הבולטים במפקדיה . בדברי ההספד הביע משה דיין את יכולתו להבין את עוצמת השנאה ושורשיה . השנאה נבעה מזעמם של הערבים שאיבדו את אדמותיהם בעוד מוקמים עליהן היישובים החדשים . הוא האשים את עצמו ואת בני דורו בהתעלמות מהעימות שנהפך לגורלו של הדור : ... " לא מהערבים אשר בעזה , כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי . איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו , מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו ? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו , היושבת בנחל עוז , נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים , שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא , כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת ? הן אנו יודעים , כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות , בוקר וערב , מזוינים וערוכים . דור התנחלות אנו , ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית ... מיליוני היהודים , אשר הושמדו באין להם ארץ , צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו . אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם , המצפה ליום שבו תקהה השלווה את דריכותנו , ליום שבו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת , הקוראים לנו להניח את נשקנו . אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע ... את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום . אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים , היושבים סביבנו ומצפים לרגע שתוכל ידם להשיג את דמנו . אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו . זו גזרת דורנו . זו בררת חיינו - להיות נכונים וחמושים , חזקים ונוקשים , או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו . " ... במצב הקשה וחסר הסיכוי שתיאר דיין , אף התקווה לשלום מסוכנת מכיוון שהיא מביאה לידי רפיון . בהספד הפטיר דיין ואמר ש"האור הפנימי" שבלבו של רועי , שהוא התקווה לשלום , עיוור את עיניו והחריש את אוזניו , ולכן לא ראה את הסכנה המתקרבת ... " : רועי רוטברג , הנער הבלונדיני הצנום , אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה , להיות חומה לנו , רועי האור שבלבו עיוור את עיניו , ולא ראה את ברק המאכלת . הערגה לשלום החרישה את אוזניו , ולא שמע את קול הרצח האורב . כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו ) " ... משה דיין ; אבני דרך ; תל אביב , ידיעות אחרונות ; 1976 , עמודים . ( 191-190 בפרפרזה לדבריו של משה דיין ובראייה לאחור ייאמר שחוץ מיחידים שהתריעו והצביעו על הנחות היסוד הלקויות של ההסכמים , הרי אותה ערגה לשלום החרישה את אוזנינו ולא שמענו את קול הרצח האורב . כיצד קרה הדבר ומדוע ציבור גדול כל כך תמך בהסכמים והאמין שיש בהם כדי לפתור את הסכסוך ? כיצד יכולנו להאמין שאחרי סכסוך דמים כה ממושך יוכלו שוטרים פלסטיניים , שגדלו על ברכי שנאת ישראל , לפטרל בכלי רכב אחד עם חיילי צה"ל ? מנין צמחה האמונה ביאסר ערפאת , שעסק עשרות שנים בטרור ובהרג , שיאסוף את כל הנשק הבלתי חוקי , יפרק מנשקם את כל הארגונים ובהם 'חמאס' וישקיע את כל מרצו בבניית התשתית למדינה כיצד יכולנו להאמין שאחרי סכסוך דמים כה ממושך יוכלו שוטרים פלסטיניים , שגדלו על ברכי שנאת ישראל , לפטרל בכלי רכב אחד עם חיילי צה"ל ?
|
|