|
|
עמוד:34
" העוקץ הישראלי" חיסולו של מוצטפא חאפז סיפור העוקץ של המודיעין הישראלי שתרם תרומה מכרעת להפסקה כמעט מוחלטת של כל פעילות ה'פדאיון' בישראל בשנות ה50- גליל אלישיב מפקד בסיס המודיעין שממנו יצאה הפעולה מלחמת העצמאות של ישראל נסתיימה בהסכמי שביתת נשק ולא בהסכמי שלום בין המדינות . ניסוחם המעורפל של הסכמים אלה ואי-בהירות ה"אזורים המפורזים" גרמו להסלמת יחסי ישראל-ערב : מסיום מלחמת העצמאות עד מלחמת סיני נפגעו כ 1 , 300- אזרחים בידי מסתננים וחוליות . באוגוסט 1955 הפעילו המצרים את ה'פדאיון , ' יחידות פשיטה ערביות קטנות , לשם ביצוע מעשי רצח וחבלה בתחומי ישראל . ישראל הגיבה מדי פעם בפעם ב'פעולות התגמול' שנחיצותן והיקפן הלכו וגברו , אך לא הצליחו להפסיק את הטרור הפדאיוני . מדינת ישראל נאלצה להתגונן מפני הפיגועים הרבים , וצה"ל נדרש לפעול בתנאי אי-בהירות מדינית קשים סביב הגבולות . בדרגים הצבאיים והמדיניים התגבשה תפיסה שאי-אפשר לפגוע בכל מסתנן שחודר דרך הגבול , אבל אפשר לתקוף את המקום שיצא ממנו המסתנן ולהעביר את שדה הקרב אל מעבר לגבול . נאום שנשא הרמטכ"ל משה דיין לפני מפקדים ב1955- מלמד על הלך הרוח של התקופה ומבהיר את הרעיונות והתפיסות הצבאיות שרווחו " : לא היה בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה , למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן , אולם היה בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו , מחיר שלא יהיה כדאי ליישוב הערבי , לצבא הערבי ולממשלות ערב לשלמו . יכולים היינו להבטיח שהכפרים הערביים יתנגדו לכנופיות העוברות דרכם , במקום להושיט להם יד לעזרה , שמפקדי הצבא הערבי יבחרו הגשמה קפדנית של התחייבויותיהם בשמירת הגבול על פני הכישלון בהתנגשות עם יחידותינו , שהממשלות הערביות תוותרנה על 'מדיניות של כוח' כלפי ישראל על ידי הפיכתה להפגנה של חולשה . '' כאמור , תושבי רצועת עזה והבדווים מסיני הרבו להסתנן לשטחה של ישראל , בעיקר למטרות גנבה והברחות אך גם לביצוע פיגועים בתושבים היהודים של אזור הגבול . המצב החל מידרדר בייחוד בשנים ' . 1956-1952 פעולות התגמול' הלכו והעמיקו , ולמרות נחרצות דיין בנאומו לא פחתו פעולות ה'פדאיון . ' ה'פדאיון' המצרי הוקם כדי לחולל כאוס ולהפר את השקט בגבול הישראלי . פשיטות על רצועת עזה לא הרתיעו אותו , כשם שחייהם של הפלסטינים לא היו מעניינו . יחידות אלה החלו לעשות פשיטות , לעתים נועזות ביותר , שכללו מארבים לכלי רכב ישראליים . התקיפות היו קשות והתוצאות הרות אסון , עד שבשלב כלשהו כמעט שפסקה לחלוטין תנועת כלי הרכב בלילות , אפילו בכביש הראשי באר שבע-גדרה . מאוגוסט 1955 עד יולי 1956 חדרו חוליות ה'פדאיון' לארץ ושוטטו בה לעתים עד שבוע ימים בטרם נתפסו . החוליות הגיעו עד מרכז הארץ , ונמצאו אף חגורות נפץ שנועדו להיצמד למטוסים . באפריל 1956 הוחדרו במשך שבוע אחד 200 חברי 'פדאיון' לתוך שטחי ישראל . הם רצחו תושבים בכפר חב"ד , במושב שפריר , במושב סתריה , תקפו כלי רכב בדרך לבאר שבע , בכביש רמלה-תל אביב , רצחו חיילי צה"ל ועוד - והכול בשבוע אחד . ישראל הייתה משותקת בצל הטרור המתמשך ולכן כנראה חרג בן-גוריון מערכיו בעניין דרכים לגיטימיות לפתרון בעיות ביחסים בין-לאומיים . בן-גוריון היה ממתנגדיו הנחרצים של מה שמכונה היום " חיסול ממוקד , " אך אישר לדיין להפעיל את צה"ל כפי שפעל . המודיעין הישראלי כבר ידע שראש ה'פדאיון' ומתכנן הפעולות היה רב-סרן מצרי , מוצטפא חאפז . בראשית שנות ה50- התנגד חאפז להסתננויות , אך לפי עדות המסתננים שנתפסו , הוא עצמו גייסם . בתזה שכתב על הנושא ב , 1979- הציע יערי פתרון לסתירה : חאפז אולי התנגד להסתננויות כל זמן שלא היו מבוקרות על ידו . מכל מקום , הנגישות לחאפז הייתה קשה במיוחד , לאחר שבאוגוסט 1953 ניסתה יחידה 101 לחדור לרצועה ולפוצץ את משרדיו , בתקווה שהוא שוהה בהם . חאפז לא נפגע , אך מאז ידע שהישראלים שמו להם מטרה לתופסו ולהפסיק את פעילותו . בד בבד התמודד צה"ל גם עם חוליות מצריות שהופעלו בידי הנספח המצרי בעמאן מוצטפא צלאח , שהיה אחראי על פעולות ה'פדאיון' מהגבול הירדני . הרמטכ"ל נזקק למבצע שיעקור את הבעיה מן השורש - לתפוס את הנחש בראשו . בתחילת יוני 1956 קיבל הרמטכ"ל אישור לפגע בשני ראשי ה'פדאיון' והטיל על אמ"ן למצוא דרך לעשות כן . ראש אמ"ן יהושפט הרכבי וסגנו יובל נאמן היו נתונים במכבש לחצים מצד הרמטכ"ל דיין . הוא דרש מידע איסופי מפורט , ואילו למודיעין היה מידע חלקי בלבד על פעילות ה'פדאיון , ' מידע שלא היה בו כדי לקדם את המודיעין להערכות מדויקות שיאפשרו להציג כוונות או תכניות . איכות החומר נשארה ברמה הטקטית , הן בצפון והן בדרום , בלי יכולת להתריע על פעולות תקיפה . בינתיים החלו להצטבר ראיות וחומרים מפי סוכנים ומפי פעילי 'פדאיון' שנתפסו , שהפנו כאמור יותר ויותר אל מוצטפא חאפז , הגורם העיקרי במתקפות ה'פדאיון . ' המודיעין האיסופי התעבה , והחלה מתגבשת תחושה שהפתרון האופרטיבי למצב יכול להיות חיסול ממוקד בלבד . כיצד ? פעולת קומנדו ממוקדת שביצעה יחידה 101 שלוש שנים לפני כן נכשלה . נדרש תחכום , אך באותה העת פעולות עתירות דמיון לא היו מקובלות . ישראל הייתה משותקת בצל הטרור המתמשך ולכן כנראה חרג בן-גוריון מערכיו בעניין דרכים לגיטימיות לפתרון בעיות ביחסים בין-לאומיים מצרים מעולם לא הודתה בפה מלא שישראל שמה קץ לחייהם של ראשי ה'פדאיון'
|
|