|
|
עמוד:128
נציג ההורים ממומנת בידי האגף . זאת ועוד : לאורך השנים התחזקה בעקביות הגישה הדוגלת בהידוק שיתוף הפעולה ובשיפור הקשר בין מפקחי החינוך המיוחד לבין המשפחות ועמותות ההורים . החלטות הוועדה מתקבלות לעתים קרובות באווירה של " שכנוע בדרכי נועם" של ההורים . אלא שבהעדר מחויבות של המשרד לשיתוף פעולה והעצמה של ההורים , הכוח לקבל החלטות נשאר בעצם בידי אנשי המקצוע ( על פי חוק חינוך מיוחד . ( התנהלות הוועדה מבטאת את עמדתה הסמכותית : ההורים מתבקשים לצאת לאחר שהשמיעו את עמדתם , והדיון מתקיים בדלתיים סגורות . גם פרוטוקול הדיון הסגור אינו מועבר לידיהם . כלומר , הוועדה מתנהלת מול ההורים ללא שקיפות של החלק המכריע בדיון , ובעצם נוטלת מהם את זכותם לקבוע באיזו מסגרת ילמד הילד שלהם ( ראו חוברת " סטנדרטים לעבודת ועדות ההשמה" של האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך , . ( 2008 הורים בעלי משאבים חברתיים–כלכליים אינם מוותרים בקלות על זכותם של ילדיהם לקבל את שירותי החינוך בתנאים הפחות מגבילים , והם נכונים לצאת למאבק משפטי נגד משרד החינוך . לעומתם הורים חסרי אמצעים כלכליים ובעלי עמדה חברתית נמוכה מקבלים את הדין בלית ברירה , וילדיהם מאכלסים את בתי הספר הנפרדים לחינוך מיוחד בשכיחות גבוהה יחסית למספרם באוכלוסייה . בצר להם מול עמדת הסמכות של המשרד , התארגנו הורים יחדיו ופנו לערכאות . בראייה היסטורית נראה כי חלק ניכר מההתפתחות החיובית שחלה לאורך השנים בקשר עם המשפחות נובע מעימותים משפטיים ומהחלטות בית המשפט העליון שתמכו בעתירות של הורים , ואינו תוצאה של גישה פרו–אקטיבית או יזמה של משרד החינוך . העתירות לבית המשפט קידמו את זכויותיהן של המשפחות , ופסקי הדין היו לאבני דרך חשובות . בדיקה של פסקי דין אלו מלמדת על מוקדי העימות המרכזיים . לדוגמה , בפסק דין ית"ד 2002 נקבע כי חובה להעניק שירותי חינוך מיוחד גם לילדים בשילוב מלא . בהמשך לאותו פסק דין התקבל תיקון לחוק החינוך המיוחד , 2002 ולפי ההוראות , בפרק שנוסף לחוק , " תלמיד משולב זכאי , במסגרת לימודיו במוסד חינוך רגיל , לתוספת של הוראה ולימוד וכן לשירותים מיוחדים . " כלומר , בית המחוקקים ובית המשפט מסכימים ביניהם , ותומכים בזכותם של אנשים בעלי מוגבלות לנהל את חייהם בסביבה רגילה שאינה מוגבלת . ואולם זכות זו לא קיבלה ביטוי במדיניות משרד החינוך באותן שנים ולראיה , דוח מבקר המדינה 2002 קבע שתקציב החינוך המיוחד הולך ברובו למסגרות הנפרדות , וככל שעולה דרגת השילוב , כן פוחתת התמיכה בתלמיד לעומת מה שהיה מקבל במסגרת נפרדת . שנה לאחר מכן קבע פסק דין בעתירת מרציאנו 2003 כי יש לקיים את פסק דין ית"ד ואת התיקון לחוק ולאפשר שילוב , ברמה מינימלית לפחות , על ידי תוספת של שעות לימוד ושירותים מיוחדים לילדי השילוב . ב2007– עתרו אלו"ט ועמותות נוספות בבקשה למתן שירותי שילוב לכל ילדי המדינה בגני טרום–חובה ( בני , ( 4-3 ולביטול סעיף בחוזר מנכ"ל משרד החינוך השולל שירותים אלו מילדים בני שלוש-ארבע , הגרים ברשויות חינוך מקומיות שאינן נכללות בצווי לימוד חובה . עתירה זו אמנם נדחתה , אך שרת החינוך דאז , יולי תמיר , פעלה להרחבת מדיניות השילוב , והקימה לשם כך את ועדת דורנר , הוועדה הציבורית לבחינת מערכת החינוך המיוחד בישראל . דוח דורנר התפרסם ב2009– והוא מציג את הבדיקה היסודית והעדכנית ביותר של מערכת החינוך המיוחד בישראל שנעשתה עד כה . ועדת דורנר הרחיבה והעמיקה בנושאים שנדונו קודם לכן גם בוועדת מרגלית , ( 2000 ) והציעה סדרה של הצעות מעשיות לרפורמה מקיפה . דוח דורנר עוסק במידה רבה בסוגיית השילוב . המלצותיו עשויות להשפיע
|
|