|
|
עמוד:34
מסתכנים באובדן אמינותם ובערעור הסמכות והמוניטין של השירות שהם מייצגים . יש לזכור כי עיוורון הערכתי עלול להיות פועל יוצא לא רק של אפלה מודיעינית , אלא גם של הבזקי התרעה תכופים ומסמאי עיניים . אינפלציה בהתרעות שלא התממשו עלולה להוזיל את ערכה של התרעת אמת דווקא ביום פקודה . יתר על כן , המשאבים הרבים והאנרגיה המחקרית המופנים להפקת התרעות - היינו מודיעין לצורכי סיכול קצר טווח - אינם יכולים שלא לבוא על חשבון היבטים חיוניים אחרים של מלאכת המודיעין . עם אלה ניתן למנות אפילו התרעות מדיניות ארוכות טווח שאינן מוכוונות להפעלת כוח ( למשל , התפתחותו ומשמעותו של האיום הדמוגרפי . ( אולם נזקה של הפרזה אינו מצטמצם רק לתחום המודיעיני . בתהליך קבלת ההחלטות הרווח בארץ , פירוש מחמיר עקיב של נתוני המצב עלול להסיט את שיפוטם של הקברניטים , גם כיום , לכיוון אחד בלבד . דוגמה לכך ניכרת בפולמוס שמעוררת השאלה אם רצוי למדינת ישראל לכונן שלום עם סוריה במחיר של ויתור על רמת הגולן . שוללי אפשרות כזו טוענים בין השאר כי שלום המתבסס על גבול הקו הירוק יסכן באופן בלתי נסבל את ביטחון המדינה שכן הוא יאפשר לסורים , ואולי אף יעודדם , להפר את השלום ולפתוח במלחמה מעמדות פתיחה עדיפות . תפיסת המקרה החמור ביותר מגיעה בנימוק זה לכדי הקצנה המתעלמת מן הנסיבות האסטרטגיות הביטחוניות והמוטיבציות השונות שמן הסתם יאפיינו מצב של הסדר שלום בצפון . התנגדות להסדר עם סוריה בתנאים שהיא דורשת היא לגיטימית . אולם עיגונה בנימוקים הנשענים על רתיעה מוחלטת מנטילת סיכונים כלשהם , גם במצב של סיום פורמלי של מצב מלחמה , עלול להיהפך להפחדה עצמית החוסמת לכאורה כל תנועה לקראת הסדר בין ישראל לסוריה . דוגמה אחרת היא האזהרות הבוקעות מישראל כל אימת שארצות-הברית מתעתדת לספק נשק למדינות ערב פרו-מערביות , גם אם אלה מדינות במפרץ הפרסי הרחוקות מישראל והמשתייכות למחנה ערבי פרגמטי שישראל מבקשת לחזק . בכותרת המוצדקת של ההכרח לשמר עליונות צבאית איכותית של ישראל , מציירים המתנגדים למכירת נשק למדינות המפרץ קשת מדאיגה של סיכונים הנעים בין חשש מיצירת תקדים מכירת נשק כזה למדינה כמו מצרים לבין הופעתן , ביום מן הימים , של מערכות אמל"ח שתרכוש מדינת מפרץ בעימות עתידי אפשרי עם ישראל . גם כאן , חרדות מהתפתחויות מסוכנות , גם אם סבירות מימושן נראית קלושה ורחוקה , עשויות להצר את מרחב התמרון של מנהיגי ישראל ולשבש את השגתן של מטרות מדיניות רחבות וחשובות אחרות של המדינה . במקרה שלפנינו מטרות אלה כוללות : גיבוש מחנה ערבי מתון שיוכל להתמודד , מעמדה של כוח , עם מגמות הגמוניות של איראן במפרץ הפרסי ; שאיפתה של ישראל להצטייר בעיני ארצותהברית כבעלת ברית חזקה ובטוחה בעצמה , והכרתה בעובדה שהתנגדות ישראלית למכירת מערכות נשק מסוימות עשויה להניע מדינות ערביות פרו-מערביות לרכשן ממקורות זמינים ומסוכנים יותר לישראל . ישראל רשאית להסתייג ממכירת נשק לגורמים בעייתיים מבחינתה . אולם כדי לשמר את אמינותה עליה להשתחרר מגישת 'משחק סכום אפס' שבה התעצמות ערבית באשר היא לעולם תיחשב למסוכנת ולפוגעת בביטחונה היא . בסיכומו של דבר , אימוץ בלתי ביקורתי של הערכות יתר עלול לשוות לקברניטי ישראל - הן בקרב אויבים והן בעיני ידידים - דמות של חוסר ביטחון ושל אובדן דרך , ולהפקיע מהם מגוון חשוב של אופציות להתוויית מדיניות . בראייה מדינית , הבלטת גישתם של גורמים קיצוניים בצד האחר וראייתה כחזות הכול , משחקות לידיהם של אותם קיצונים ועלולות כאמור לעודד חוסר תנועה וחוסר מעש בצדנו . יתר על כן , הבלטת משקלם של קיצונים בצד האחר תיטה בהכרח לטעת בקרבם תחושת הצלחה ולחזק את הערכת ערכם בעיני עצמם . הסכנה : נבואה המגשימה את עצמה במישור הצבאי עניין זה מצדיק עיון נוסף . כל עוד מיתרגמת התרעה מודיעינית רק להנעת צעדי התכוננות בצדנו , מחירה עשוי להצטמצם לבזבוז משאבים ולאובדן הזדמנות " בלבד . " אולם במקרים מסוימים עלולות הערכת יתר ואזהרת שווא לגבות מחיר גם בחיי אדם . פרדוקס ההתרעה טמון , כידוע , בכך שהיא עלולה ליצור נבואה המפריכה את עצמה : צעדי התכוננות של הצד המאוים , המסגירים ליריב חשד כי נחשפו כוונותיו , יבטלו בדרך כלל את מימושן של כוונות אלה . אולם ייחוס מבוהל ושגוי של כוונות תוקפניות לאויב , ונקיטת צעדים צבאיים לנטרולן של " כוונות" אלה , ייצור בהכרח נבואה המגשימה את עצמה . כך עלול לקרות שהתרעה על איום שלא עמד להתממש כלל וסיכול "מימושו" במהלך כוח מקדים , יגרמו לשירות המודיעין שהפיק את ההתרעה להיות אחראי להסלמה , אולי אף למלחמה ! ממצאי ועדות החקירה שחקרו בארצות-הברית ובבריטניה את השימוש שעשו ממשלותיהן בהערכות מודיעין להצדקת המלחמה בעיראק , מספקים דוגמה בת זמננו לתקפותו של טיעון עקרוני זה . הם מלמדים שנטיית גופי מודיעין להפריז בהתרעות היא תופעה חוצה גבולות . העילה המוצהרת למתקפה האמריקנית בעיראק הייתה הטענה כי צדאם חוסיין מפתח ומחזיק בנשק השמדה המוני ומקיים קשרי שיתוף פעולה עם ארגון הטרור אל-קעידה . משטרו ופעילותו של צדאם נתפסו כסכנה ברורה ומיידית לביטחונה של ארצות-הברית , ומתקפה נגדו כפעולת מנע הכרחית . בלי קשר לשאלה אם הפלתו של צדאם הועילה לישראל , ברור עתה שהעילות המוצהרות למלחמה היו שגויות . במקרה זה הכשירו טעויות המודיעין האמריקני מדיניות שמחירה לארצות-הברית , ואולי גם לגורמים אחרים במזרח התיכון , כבר מוכח לדעת רבים כבלתי נסבל . בהיבט זה עלולה אפוא התרעת סרק להיות שווה בתוצאותיה , ולפיכך בחומרתה , לאי-התרעה כלל . טעויות אלה עשויות אף להתברר כבעלות השלכות שליליות החורגות מהמקרה העיראקי . אי-האמון שהתפתח בארצות-הברית כלפי ביצועי סוכנויות המודיעין הוליד בין השאר אי-ביטחון במקצועיותן , וזאת דווקא כאשר הצורך במודיעין אמין לצורכי סיכול תכנית הגרעין האיראנית נעשה חיוני מתמיד . העצה הרווחת בקרב אנשי מודיעין ואנשי מדינה היא שלעולם אין להתעלם ולעולם אין לזלזל בהכרזותיהם של גורמים עוינים את ישראל . זוהי עצה נכונה . היא מבוססת על מקרים רבים מאוד שבהם אזהרות גורמים אלה התאמתו תרבות המודיעין הרווחת במקומותינו כיום משקפת במקרים רבים תיקון קיצוני מדיי של גורמי היסוד שעמדו בבסיס ההחמצה המודיעינית של מלחמת יום הכיפורים
|
|